לרגל ציון חודש הגאווה מארחת תערוכת "דיאלוג עם הזמן" פרויקט ייחודי במוזיאון הילדים בחולון ‑ "להדליק את האור" שמו, המציג באמצעות קטעי וידיאו שבעה סיפורים אישיים של בני הקהילה הגאה שחצו את גיל 60, אלה שנאלצו להתמודד עם הסטיגמה בימים בהם נטייה מינית שונה הייתה מחוץ לחוק ואף הוגדרה כמחלת נפש.
קראו גם:
בתערוכת דיאלוג עם הזמן מנחים קשישים את המבקרים, כדי להמחיש להם את קשיי הזיקנה, והפרויקט הגאה ממחיש את ההזדקנות גם בקהילה הלהט"בית.
חשיבות הייצוג בתקשורת
מנהל התערוכה, ניר סנדץ' (45), יצא מהארון בעצמו בגיל 16, וההחלטה לקיים את התערוכה חשפה בפניו אתגרים שהוא לא הכיר.
"אז, בניגוד להיום, גיל 16 נחשב למוקדם", הוא מספר על הדרך שעבר במסע הגילוי העצמי שלו. "יצאתי לטיול והשארתי להורים שלי מכתב. כשחזרתי ביקשתי 'לפתוח הכל'. אבי קיבל את זה באיפוק, הוא רק ביקש שאזהר ממחלות, אבל לאמא שלי היה יותר קשה, היא הודיעה לי שהחברים ה'סוטים' שלי לא ייכנסו לבית ושאלה 'איך אני עושה להם את זה'.
"היום היא כבר רואה דברים אחרת, וכשהיה לי בן זוג קבוע היא קיבלה אותו כבן בית והיום היא הראשונה להגן על הקהילה. אני מאמין שלייצוג בתקשורת יש חלק חשוב, כי היא פתאום ראתה את זה בכל מקום וזה הפך ליותר טבעי".
זיקנה ולהט"ביות
הרצון לנרמל את הקהילה מגיע גם לגיל הרך, וכך למעשה נולדה התערוכה החדשה.
"התערוכה הקבועה של דיאלוג עם הזמן עוסקת בזיקנה, ויזמתי את 'להדליק את האור' כי היה לי חשוב להביא משהו עם אמירה אישית, להביא את הנושא גם בהקשר של זיקנה, אבל גם עם החיבור לקהילה הלהט"בית", ממשיך סנדץ'. "אני חלק מהקהילה הגאה וכשהתחלנו לגייס אנשים, עבדתי עם מנהל התוכן של המוזיאון, טל רובינשטיין. עברנו על כתבות וחיפשנו דרך להתחבר עם אנשים. הצענו להמון אנשים בגילאי 60 פלוס להשתתף והיו לא מעט שסירבו. גם אנשים מבוגרים שכבר שנים חיים מחוץ לארון חששו. לא חשבתי שאנשים שחיים מחוץ לארון כל כך הרבה שנים יסרבו, אבל הסטיגמה ממשיכה לרדוף אותם בכל מקום. מסתבר שגם בבית אבות ובדיור המוגן הם מסומנים. קשישים חווים בדידות ועבור לה"טבים זה יותר חזק, וכשזה משתלב עם תופעות הזיקנה זה עוד יותר מאתגר".
יש חשש מהתגובות לתערוכה?
"כרגע, לשמחתי, כל התגובות מאוד חיוביות, אבל אני רואה את התגובות בכתבות על הקהילה, אני רואה את הטוקבקים, הם כותבים בצורה עיוורת, וגם אם בעבר ניסיתי להגיב, הם לא באמת מקבלים. ישר כותבים: 'אל תענה לי, אתה סוטה, חולה ועיוות של הטבע' וכו', ולכן לפעמים עדיף לא להגיב. הרי תמיד עולה הטענה 'תעשו מה שאתם רוצים במיטה שלכם', אבל אסור לנסות למקד את זה בנקודה הכי נמוכה. זה הרבה יותר ממה שקורה במיטה, זה קשר, אהבה ויחסים, אז מה זה משנה לכם אם אנחנו לא פוגעים באף אחד? יש לנו המון קבוצות שונות שמגיעות למוזיאון ‑ ערבים, חרדים, נוצרים.
"הם באים לחוות מסלולים של עיוורים, חירשים וקשישים, אבל אי־אפשר לדבר על לקבל את השונה ולהתעלם מקהילה כל כך גדולה. אני מאמין שחוויה פותחת מחשבה ואי־אפשר לדבר יפה וגבוה אבל להחליט לא לקבל מישהו מסוים. המסר שלנו זה תהיו מי שאתם, כל עוד אתם לא פוגעים באף אחד אחר, שכל אחד ידליק את האור הפנימי שלו. זו תקופה מדהימה, עצם העובדה שאנחנו מתווכחים באיזה רחוב מצעד הגאווה בישראל יצעד, זו כבר התקדמות חשובה, והתערוכה שלנו, שמתקיימת דווקא במוזיאון הילדים, זה דבר מדהים".
לחיות בשלום עם הנטייה
שמואל ענב (84), עלה לארץ בגיל 11 מצרפת. בגיל 13 התחיל להבין שהוא נמשך לבני מינו. פעיל בקבוצת "קשת הזהב" - קבוצה המורכבת מדור מייסדי הקהילה
כבר בגיל צעיר ידעתי שאני נמשך לבנים. לא ידעתי מה זה אומר, אבל לא הרגשתי רע עם זה. קיבלתי את עצמי באופן מלא בלי כל חשש.
עליתי לישראל עם משפחתי בגיל 13 ובאותן שנים היה בישראל חוק נגד משכב זכר, אבל לא פחדתי, אפילו נרשמתי כחבר באגודה בארץ והייתי פעיל שם. לא ניסיתי להתחתן ולא ניסיתי להודיע בראש חוצות, אבל בעבודה ידעו את זה ובביטאון של האגודה חתמתי בשמי המלא.
לא כולם היו גלויים כמוני. בשנות ה־80 היו יכולים לפטר אדם מעבודתו אם הוא היה יוצא מהארון. הרבה משפחות התכחשו למי שבחר להיחשף. עם משפחתי לא היה מקובל לדבר על רגשות, אז מעולם לא באמת יצאתי בפניהם מהארון. אני מניח שעם השנים הם הבינו לבד. כשאמא ביקשה שאתחתן ורצתה לסדר לי נשים, הסברתי לה שזה לא עניינה ואיני זקוק לעזרה.
לפני מספר שנים התראיינתי בתוכנית. חלק מבני המשפחה צפו, אבל גם אז הכל המשיך כרגיל. אם אתה משדר ביטחון, אנשים מקבלים אותך. כמובן שכשמפלגה זו או אחרת מתבטאת נגד הקהילה אני יוצא להפגין, אבל ביום־יום אני לא מרגיש שאני צריך להילחם על מקומי.
כשפנו אליי מהמוזיאון, נעניתי בחיוב למרות שאני מאמין שהיום כל ילד יודע מה זה הומו. אלה ההורים שצריך להסביר ולדבר איתם. אבל הומואים מבוגרים זה כבר אחרת. אנשים חושבים שאחנו לא קיימים, נראה להם שלהיות הומו זה עניין של גיל 30, גג 40, אחר כך זה נעלם. לכן היה לי חשוב להשתתף, להראות דוגמה חיובית של אדם שבוחר לחיות בשלום עם הנטייה המינית שלו גם אחרי גיל 80.
אני אדם גלוי לב. תמיד הייתי פתוח לגבי עצמי וזו דוגמה טובה בלי קשר לנטייה המינית שלי. אני לא יודע אם בגילי קשה יותר למצוא זוגיות, אבל בכנות אני לא נמצא במקום הזה. כל חיי גרתי לבד וכך נוח לי. יש לי את החברים שלי, המדינה עוזרת אם צריך סיוע וטוב לי עם מי שאני. עם האתגרים של בני הגיל השלישי כולנו מתמודדים וזה כבר לא משנה מה ההעדפה שלך.
אף פעם לא מאוחר
שילה ויינברג (63), לאחר 35 שנות נישואים ושני ילדים, ולאחר שהתאלמנה, עברה בגיל 60 הליך של התאמה מגדרית
נולדתי בשנת 1958 בעפולה. בשנים האלה כל מה שאנחנו היום חווים דרך האינטרנט, ספרים וסרטים, לא היה קיים. זה היה אי בודד בו הייתי צריכה למפות בעצמי את חלקת האדמה שלי. בגיל שמונה הרגשתי שמשהו לא נכון בגוף שלי, אבל לא ידעתי לומר מה.
יש לי שתי בנות דודות, ומעולם לא הבנתי למה הן לובשות שמלות ולא מכריחים אותן להסתפר ואותי כן.
בגיל 13 קראתי כתבה על ארבע קוקסינליות וזו הייתה הפעם הראשונה שנתקלתי בנשים כמוני. קראתי את הכתבה בשירותים, כי כבר אז הבנתי שזה סוד. הן תוארו כעובדות בזנות ומשתמשות בסמים וזה מאוד הרתיע אותי, אבל לפחות ידעתי שאני לא האדם היחיד בעולם שמרגיש כך.
חייתי בארון וניסיתי להיות כמו כל הבנים. הייתי בנוער העובד והלומד ושירתתי בנחל.
אחרי הצבא סיפרתי לאבא שלי על התחושות שלי. הוא היה אדם נפלא, אבל הוא אמר לי שלא אצליח לחיות בעולם הזה כמו שאני רוצה, שאם אהיה פושעת יקבלו אותי יותר טוב.
בהמשך למדתי באוניברסיטה ושם הכרתי את אשתי. אחרי שנתיים התחתנו. היו לנו חיים נפלאים, נולדו לנו שני ילדים ואחרי שבע שנות נישואים התקבלנו לשליחות בבלגיה ושם סיפרתי לה.
אני מרגישה שלא הייתי הוגנת איתה. חשבתי שנישואים יהיו טיפול ההמרה שלי. הייתה בינינו אהבה גדולה אבל היו גם תסכולים גדולים, וכל עוד חיינו כזוג הייתה לי מחויבות כלפיה.
לילדים סיפרתי כשהיו בתיכון, אבל לא קרה עם זה כלום. רק אחרי 35 שנות נישואים, כשרעייתי נפטרה מסרטן, התחלתי את התהליך. כשהתחלתי את הליך ההתאמה המגדרית מישהי שאלה: 'זה לא מאוחר מדי?'. אז זה אכן היה מאוחר, אבל לא מדי, וזה המוטו שלי, כי הרגשתי שגם אם אחיה יום אחד אחרי סיום התהליך - דיינו.
הייתי בשלה ואת ההחלטה קיבלתי בערב אחד. לילדיי זה לא היה פשוט אבל עברנו יחד תהליך. לכל אדם מבוגר בקהילה הגאה לא קל, אבל האתגרים שלנו אינדיבידואליים. אני יצאתי מהארון מול בית הספר שלי, מורים, הורים ותלמידים, וכולם הגיבו נהדר. אני גרה בטבעון ואני חלק מהוועדה הגאה שלנו. זו החוויה האישית שלי, כל אחד עובר אחרת את היציאה מהארון.
עוד חדשות חולון
