החיבור של סוזי בן אליהו (51) לעולם הדבורים נרקם מגיל צעיר ממש, עוד כשהיתה ילדה באתיופיה.
"אבי היה איש חינוך ועסק במקביל ברפואת עיניים, אבל התחביב שלו היה לגדל דבורים בחצר שלנו, ב'בית של דבורים', בסככה עם כוורות ממש בסמוך למבנה בו התגוררנו", מספרת בן אליהו.
"אלה היו ימים יפים ואני זוכרת היטב שפעמיים בשנה עזרתי לאבא להוריד את הדבש מתוך הכוורות והייתי מכינה את המעשנה. זכור לי שעשינו את זה בחושך, כמו שצריך לעשות".
לפני כשש שנים, כשנאלצה לצאת לפנסיה מוקדמת, חזרה בן אליהו, לחלוטין במקרה, אל עולם הדבורים. "יום אחד הסעתי את הבן שלי, שהיה חייל, לבסיס ליד כפר סירקין, סמוך לפתח תקוה", היא נזכרת. "בדרך ראיתי מודעה על משק גידול דבורים אורגני בכפר סירקין. הסתקרנתי מאוד והחלטתי לקפוץ לשם".
כשהגיעה אל המשק, אותו ניהל תושב הכפר שבתאי סימון, היא מודה שהתאהבה מיד. זמן קצר לאחר המפגש עם בני משפחת סימון החלה בן אליהו לעבוד במשק המקומי. "זו משפחה יקרה מאוד, ומשבתאי למדתי איך לגשת לדבורים ואיך להתייחס אליהן".
החוויות במשק הביאו אותה למסקנה שעליה לפעול למען הדבורים, וכך היא אכן עושה בשנים האחרונות כמתנדבת ב"מגן דבורים אדום".
"חייבים לשמור על הדבורים, והבנתי שאני צריכה לעשות משהו כדי לעזור לגדל דבורים בגישה חיובית, וללא כמויות אדירות של סוכר שמפגיזים בהן את הדבורים, מה שמדכא את מערך הדנ"א שלהן", מסבירה בן אליהו.
למרות המודעות הגוברת לתרומתן של הדבורים לעולם, בן אליהו טוענת שהדרך עוד ארוכה. "היום הגענו למצב שיש מדבירים שמזמינים את אנשי 'מגן דבורים אדום' כשהם נתקלים בנחילים", היא מספרת, "אבל עדיין צריך להתבצע שינוי עמוק יותר.
"מועצות אזוריות ועיריות חייבות להתייחס לעניין ולפעול לפינוי של נחילי דבורים בבתים ובחצרות. חיינו תלויים בדבורים. באירופה יש יום בינלאומי לדבורים, הלוואי שגם פה יהיה יום כזה ושהדבורים יהיו מוגנות".
6 צפייה בגלריה
אלכס שולבאייר. "אם יש כוורת בתוך קיר אדע לטפל בה מבלי לשבור אותו”
(צילום: קובי קואנקס)
40 עקיצות במכה אחת
האהבה של אלכס שולבאייר (39), עובד בתחום הבנייה לדבורים התחילה מזמן, לפני 30 שנה, בערבות קזחסטן, שם נולד וגדל.
"זה משהו שעובר אצלנו במשפחה", הוא אומר. "סבא שלי גידל דבורים ואחר כך גם אבא שלי, וגם לי היה ברור שזה משהו שאעסוק בו, אבל החיים הובילו אותי למקום אחר. עליתי לארץ בגיל 16 והייתי צריך להשתלב בבית הספר. אחרי השחרור מהצבא התחילו החיים – לימודים, עבודה, וזה לא פשוט לעצור הכל לטובת דבורים כשאתה באמצע המרוץ של החיים".
לפני שלוש שנים הגיע שולבאייר לבצע עבודה בבית פרטי. "על השולחן ראיתי מסגרת חלת דבש אמיתית, כזו שרק מי שמבין בדבורים יודע להעריך", הוא נזכר.
"שאלתי מאיפה יש לו אותה, והוא השיב שהוא מגדל דבורים בראשון לציון. מיד ביקשתי שייקח אותי לשם, והכל עלה מחדש. הגעגועים לריח ולטעם, לקולות, הכל צף והציף זיכרונות. באותו רגע החלטתי שאני חוזר לתחום, לא כמקצוע אלא כתחביב".
כששולבאייר שמע על ארגון "מגן דבורים אדום", הוא מיד החליט להצטרף. "היום אני חלק מקבוצת מתנדבים, שמקבלת בוואטסאפ קריאות להצלת כוורות ונחילי דבורים", הוא אומר.
"כל אחד מקבל קריאה לפי הקירבה הגיאוגרפית. אני גם מבצע עבודות מסובכות יותר לאור הניסיון שלי בתחום הבנייה, לכן אם יש כוורת בתוך קיר אדע לטפל בה טוב יותר מבלי לשבור אותו.
"הפינויים שלי הם מורכבים: אני לוקח קודם כל את הכוורות אלי הביתה ושם את הדבורים בתוך החלות והמסגרות שלהן כדי שיירגעו מהסטרס. אני נותן להן דבש ורק כשהן רגועות יותר אני מחפש להן בתים חדשים אצל חברים שיש להם כוורות".
אתה מצליח לא להיעקץ?
"אני נעקץ הרבה ביחס לאדם רגיל אבל אני כבר לא מתייחס לזה. אם אני נעקץ אני מרגיש את העוקץ בזמן אמת, אבל לא קיימת אצלי תגובה. אצל אחרים זה יתנפח, על הגוף שלי אולי תופיע נקודה אדומה. היה פינוי מסוים שקיבלתי בו 40 עקיצות בו זמנית. אדם רגיל היה צריך להתפנות במקרה כזה לבית החולים, אבל הגוף שלי לא הגיב באופן חריג”.
אבי איצקוביץ'
מכנפי אלומיניום לכנפיים אמיתיות
רוני לובינגר, בעבר טכנאי מטוסים באל–על, לא ישכח את האם היחידנית שהזעיקה אותו לבניין משותף ברחובות, לדירה שבה התגוררה עם שני ילדיה הקטנים. "התברר שדבורים בנו כוורת על חלון הדירה, וכל הבניין עשה לה שיימינג והאשים אותה", הוא מספר.
"כמובן שזה לא היה באשמתה, הדבורים הן אלה שמחליטות היכן להתמקם, אבל הדיירים מאוד לא אהבו את זה. הבאתי לבניין תגבור של מספר מתנדבים, הוצאנו את הכוורת ועל הדרך גם עזרנו לה בכמה דברים".
לפני כעשר שנים, כשרוני לובינגר פרש מחברת אל־על, היה לו ברור שמכנפי האלומיניום הוא עובר אל הכנפיים האמיתיות. הוא למד דבוראות בפקולטה לחקלאות והחל לעסוק בתחום, ויום אחד קיבל פנייה מתושב רחובות שביקש שיבוא לסייע בעניין כוורת דבורים שהתנחלה בביתו.
זאת היתה טבילת האש הראשונה שלו, ולפני שש שנים הצטרף ל"מגן דבורים אדום". הוא פנה למוקד העירוני בעיריית רחובות, וביקש שכל פנייה בענייני דבורים תופנה אליו. מאז, הוא מוזעק כעשר פעמים בחודש לשנע כוורות ולהציל דבורים, וגם משמש כרכז שמנתב דבוראים אחרים לקריאות נוספות.
"אני מעלה קריאה ברשת הפנימית של מגן דבורים אדום ומפנה את מי שזמין לטיפול באירוע. האנשים שמזמינים אותנו שולחים לנו תמונה כדי שנזהה שאכן מדור בדבורה ולא בדבור", הוא מדגיש.
"חרתנו על דגלנו להציל את דבורת הדבש מהכחדה. לכן כשאני פוגש מדבירים אני נותן להם את מספר הטלפון, כדי שיתייחסו לדבורים כאל חיה מוגנת. גם להרגיע את האנשים זה לא פחות חשוב. מרביתם פוחדים מדבורים וכשאני מגיע ומסביר להם, פתאום הכל הופך להיות רגוע".
את הכוורות לובינגר כבר ראה בכל מקום אפשרי: "על עצים, בניינים, מנופים וספות שנשארות במרפסת. גם בחללי תריסי הגלילה, בחריץ שבו התריס עולה ויורד, הן מתמקמות ובונות דברים מדהימים".
כשהוא מגיע לקריאה, לובינגר בוחן אם הדבורים נמצאות בנחיל. "אין להן עניין לפגוע או לעקוץ, ומכיוון שהמלכה נמצאת בתוך הקן, הן יבואו אחריה אם מכניסים את הכוורת לתוך ארגז ולרכב, ואז זה קל מאוד.
"לפעמים, אם אתה מגיע באמצע היום והן בתהליך של הבאת אוכל, צריך לחכות עד הערב שיחזרו, ורק אז אפשר לקחת אותן".
אביגיל קדם
העקיצה שהפכה אותי לספיידרמן
האגדה מספרת שבגיל ממש צעיר, פרי סמנון (34), מורה לטבע בבית ספר יסודי, קיבל כוחות מיוחדים והפך לסוג של ספיידרמן, שלא מגלה אף טיפת פחד מפני נחילי דבורים מזמזמות.
"אמא שלי סיפרה לי שבגיל חודשיים נעקצתי על ידי דבורה, אז אולי זה מגיע משם", הוא צוחק. "תמיד אהבתי טבע ובעלי חיים ודבורים מסקרנות אותי. אני מתבונן בהן ולומד המון על העולם שהן יוצרות לעצמן, איך הן מתנהלות בו ואיך פועלים חוקי ההדדיות שלהן. אני גם לומד על החלק שלנו, בני האדם, בהכחדת הדבורים, וזה חשוב, כי הן בסכנת הכחדה".
כבר חמש שנים הוא מתנדב בעמותת "מגן דבורים אדום", ומדי עונה, בדרך כלל ממרץ ועד מאי, הוא צובר לאוסף עוד 20 עקיצות. "אני מפנה בין 15 ל־20 כוורות בעונה, אז זה קורה לעתים קרובות, אבל אני לא רואה בזה פציעה אלא סוג של תרופה", הוא אומר.
"אני לא מומחה בתחום, אבל עקיצות של דבורים טובות נגד מחלות אוטואימוניות בהן הגוף תוקף את עצמו. העקיצה מסייעת לאזן את הגוף והן גם מסייעות לרפא דלקות.
"אם אני רואה כוורת מאוד גבוהה אני לא נוגע בה, אז אין חשש להיפצע בפינוי והיא גם לא מפריעה לאף אחד. בכלל, יש הרבה אנשים שמחליטים לוותר על הפינוי, למרות שלפעמים הדבורים נכנסות הביתה, כי הן מפיצות ריח נעים ומשרות אנרגיה טובה".
מה שיכול להעציב במיוחד את סמנון הוא מראה של כוורת שעברה הדברה. "כבר קרה שקראו לי לכוורת שעברה הדברה, זה מראה מאוד עצוב. רובן מתות, חלקן נותרות מעוותות, וחבל, כי זה ממש מיותר.
"יצא לי לפנות כוורות מכל מיני מקומות מוזרים, מאתרי בנייה וגם מכלי העבודה של אב הבית באצטדיון בת ים. הפינוי הכי קל הוא של נחיל שרק התמקם, אבל אם כבר יש חלות דבש, ביצים וזחלים שמטפלים בהם, זה יותר מורכב ומסובך, לכן כל פינוי הוא מקרה לגופו ולא דומה לאחר".
חופית כהן–אולאי
דרושים מתנדבים חובבי דבורים
מגן דבורים אדום הוקם על ידי יוסי אוד, איש רשות שמורות הטבע והגנים ואוהב דבורים. בעונות ההתנחלות של הדבורים, מסוף פברואר ועד יוני, הוא היה מקבל קריאות רבות ויוצא להציל דבורים כדי שלא ידבירו אותן.
לימים אסף סביבו עוד ועוד אוהבי דבורים ומתנדבים שסייעו לו במלאכה. לפני שנתיים הקים עמותה רשמית בשם "מגן דבורים אדום".
לעמותה רשימת רכזים וכיום היא פועלת גם להעלאת המודעות בקרב האוכלוסייה לחשיבות השמירה על דבורת הדבש. העמותה שמה לה למטרה להגן עליה מסכנת הכחדה. פעילים רבים מופעלים על ידי רכזים דרך קבוצות וואטסאפ, הם יוצאים לקריאות, לוקחים את הדבורים ומגדלים אותן בעצמם בתנאים מתאימים.
רבים מהם יוצאים לקריאות רבות במהלך החודש, במיוחד בעונת הקינון, כשבכל פעם כוורת יכולה להתגלות במיקום מפתיע אחר.
העמותה בחיפוש מתמיד אחר מתנדבים נוספים וקוראת לציבור הדבוראים להצטרף.
