דמעות זלגו מעיניה של הנזירה גרטרוד (46) לעבר האדמה הכתומה שלמרגלות הקילימנג'רו.
בתוך הטבע הירוק של טנזניה נמצאת הכיתה בה היא מלמדת בצפיפות 56 תלמידים בבית הספר הציבורי "מטלה". תאונת הדרכים שעברה לפני כמה שנים הותירה צלקות בפניה. "אחרי האשפוז הארוך והניתוחים החלטתי שאני רוצה להעניק לעולם את המתנה שלי והפכתי למורה", היא אומרת.
קראוו גם:
בחג סוכות הצטרפתי ל־23 חברי המשלחת ההומניטרית של ארגון helpapp, המעודד אנשים להתנדב בקהילה. רובם צעירים בגילאי ה־20, אבל יש גם מבוגרים יותר. גברים ונשים, סטודנטים ואקדמאים, דתיים וחילוניים, שכירים ומובטלי קורונה, ולכולם מכנה משותף: הנכונות לשלם 5,500 שקל ולנסוע עד קצה העולם כדי להתנדב ולעזור לילדים.
פנינה הדר (63), פנסיונרית מחולון, היא אחת מהם. "עבדתי 30 שנה כסייעת פדגוגית בבית ספר לחינוך מיוחד לילדים עם שיתוק מוחין ויצאתי לפנסיה מוקדמת", היא מספרת. נסעתי למשלחת עם בת הזקונים שלי מיתר. תמיד עזרתי ועד היום אני עוזרת לאנשים. כשנכנסנו לבית הספר בפעם הראשונה וראינו את קבלת הפנים של הילדים זלגו לי דמעות. הם מאושרים ממה שיש להם. לראות ילדים רעבים וכיתות בלי רצפה זה נורא, הילדים שלנו לא יודעים איפה הם חיים. צריך להביא אותם לפה כדי שיעריכו את מה שיש להם".
"אני כל כך שמחה שבאתם כי זה מייצר תיאבון ללמוד", קידמה את פנינו גרטרוד באנגלית עם מבטא טנזני כבד. "מאתגר ללמד בתנאים האלה. השיפוץ שאתם מתכננים יגרום לתלמידים לבוא בבוקר".
התלמידים, חלקם יתומים, באים ברגל מהכפרים הסמוכים, ויש ביניהם כאלה שצועדים שעה לכל כיוון. הקשר המיידי והקרוב שהם מייצרים איתנו מפתיע, בעיקר כשהם נצמדים לחיבוק ספונטני של בוקר, צהריים וערב. "הם לא ראו מעולם אנשים לבנים", מסבירה גרטרוד. "אמרתי להם שהגעתם במטוס מתוך השמיים והכוכבים. הם שאלו מי שלח אתכם ועניתי: 'אלוהים בעצמו'".
6 צפייה בגלריה
שיעור בכיתה. "לא באנו ללמד מתמטיקה ואנגלית אלא ערכים, מנהיגות וחיבור לעולם"
(צילום: משה מיכאל)
יד האלוהים כנראה היתה בדבר, כי רק בנס המשלחת ה־30 של הארגון יצאה לדרכה, מצוידת בחצי טון של ילקוטים, מחברות, צבעים ומשחקים. הקורונה והסגר השני איימו לבטל הכל ברגע האחרון. אמנם קשה למצוא בטנזניה סימני מסכות ואלכוג'ל או רמז למגיפה עולמית, אבל בישראל היא מוגדרת כמדינה אדומה, מה שהוביל לביטולן של 11 משלחות של helpapp בחצי השנה האחרונה. "הן נפלו בזו אחר זו כמו מגדל קלפים אכזרי", אומר מייסד ומנכ"ל הארגון איתי מתיתיהו (36), המשנה לראש עיריית ראשון לציון ומחזיק תיק הצעירים והנוער. הוא עבר משבר קשה כשראה את מפעל חייו מתאדה, אבל כנגד כל הסיכויים הצליח בכל זאת להוציא את המשלחת.
אספרסו וכדורגל
שנייה אחת אתה בישראל המודרנית, אדם מאופק עם פאסון ואספרסו בשגרת קורונה לחוצה, ומיד אחר כך באפריקה, צורח משמחה במגרש מאולתר עם 50 ילדים ושלושה כדורים, מחזיק במיומנות מקל לימבו. הלכתי להסדיר נשימה מתחת לעץ בננה ורשמתי לעצמי: "הם לא יודעים מי זה מסי או רונאלדו. הבגדים שלהם קרועים. ואולי הם יותר מאושרים מהרבה ילדים בישראל שאני מכיר".
מדד האושר של ילדי "מטלה" נשאר יציב בלי קשר למצב התחזוקה הרעוע של המקום: חורים בתקרה וברצפה. על חשמל אין מה לדבר ובברז היחידי בסביבה לא תמיד יש מים. בכל זאת הפשלנו שרוולים והתחלנו בפעילות שלשמה התכנסנו: שיפוץ המבנים. באחד הבקרים הכריז דודי מלול (47), מנהל העבודה בהתלהבות: "חברים, הצלחנו לגייס כסף להקמת שירותי בול פגיעה חדשים", אז עזבנו לרגע את השפכטלים ומברשות הצבע ומחאנו כפיים. מדד האושר שלנו זינק.
במקביל לעבודה הפיזית, נכנסנו גם לכיתות. לימדנו אותם להכין מטוסים מנייר וההתרגשות הרקיעה שחקים. כששאלנו לאן היו רוצים לטוס בעולם, רובם ענו: לטנזניה. "לא באנו ללמד אותם מתמטיקה ואנגלית אלא יותר ערכים, מנהיגות וחיבור לעולם", מסבירה יעל הולאן (30) מתל אביב, מורה ומחנכת בשבתון שהופקדה על נושא התכנים בכיתות.
להט"בי ודתייה
במלון הקטן בו ישנו, ביחד עם המון יתושים טנזניים עירניים במיוחד, שיתף אותי מתיתיהו ש"הארגון קיבל לראשונה תרומה של עשרות אלפי שקלים משגרירות ישראל בקניה ומש"ב - סוכנות הסיוע של ישראל". עיניו הנוצצות הבהירו כמה חשובה לו ההכרה הרשמית של ישראל.
השגריר עודד יוסף בירך על הפעילות: "מאוד מרשים לראות את המסירות של הצעירים הישראלים אפילו בשעת משבר עולמי", אמר.
"הרעיון הוא להתמודד עם השברים והשסעים בתוך ישראל", הבהיר מתיתיהו. "הדתייה, הלהט"בי והצעירה ממוצא אתיופי, כולם מתחברים במסע המאתגר הזה למי ששונה מהם. הם מייצרים שיח שביומיום לא היה קורה. התנדבות היא התרופה שמייצרת תקווה. אחרי המסע הזה ממשיכים להתנדב ביתר שאת והאימפקט על החברה הישראלית הוא עצום".
אחרי סדרת חיבוקים מהילדים נפרדנו בכאב מהול בתחושת סיפוק וחזרנו ארצה. באמצע תקופת הבידוד המעיקה התקבלה הודעה מחברה ותיקה: "בית הספר כל כך יפה עכשיו", כתבה לי הנזירה מאי שם. "בזכות הנתינה שלכם והשיפוץ, הרבה יותר נעים ללמוד וללמד. אני מתפללת שאלוהים ימשיך להדריך אתכם".
הכתב היה אורח ארגון helpapp במסע לטנזניה
