זה היה רגע מיוחד ועוצמתי. התרגשותו של עזאם עזאם עלתה על גדותיה כשהתבשר שבנו הצעיר, סרן מותעב (מוטי) עזאם, יקודם לתפקיד יוקרתי בחיל האוויר.
"ברגע ששמעתי על התפקיד שמוטי קיבל התמלאתי גאווה ובאותה נשימה נזכרתי ברגע הכי קשה בחיים שלי", הוא אומר ומתכוון ליום שבו הייאוש בכלא המצרי גבר עליו והוא החליט להיפרד מהחיים. במרפאת הכלא הצילו את חייו ברגע האחרון.
"זה היה אחרי חמש שנים במאסר. בלעתי משככי כאבים שאגרתי במשך תקופה. מרגע שהצילו אותי החלטתי להחזיק מעמד בשביל הילדים שלי", הוא אומר. "בזכות זה זכיתי לראות את הבן שלי - שמחייו נעדרתי עד גיל תשע וחצי - מצליח ותורם למדינה.
"מוטי הגשים חלום לא רק לי אלא לכל המשפחה. כולנו אנשי צבא, אבל הוא הקצין הראשון ועכשיו הוא קודם לתפקיד בכיר. ההצלחה שלו סוגרת עבורי מעגל. זה המשך השמחה שאחרי השחרור".
למרות שעברו 18 שנה מיום ששוחררת מהכלא, נשמע שאתה עדיין חי כל רגע.
"אחרי מה שקרה לי אני מעריך את החיים עוד יותר. אצלנו אומרים 'מה שכתוב על המצח תראה העין'. כולו מן אללה. לא תכננתי ללכת לכלא אלא לעבוד ולהתקדם בחיים. כשחזרתי שאלו אותי איזה פיצוי נתנה לי המדינה. עניתי שאריק שרון נתן לי צ'ק שכתוב עליו, 'לך, תהיה חופשי'. חזרתי לחיים וזה מה שחשוב".
שמונה שנים בלי אבא
לעזאם (60) ולאשתו אמאל יש ארבעה ילדים וחמישה נכדים: הבת הבכורה אינאס (36), עובדת במתפרה, אם לשלושה, מתגוררת בפקיעין. זוזו (34), מנופאי, רווק, מתגורר בבית ההורים. שיפאא (30), בעלת תואר שני, מלמדת לשון עברית בתיכון מע'אר, אם לשניים, ומוטי (27), גאוות המשפחה, שנשא לאישה לפני שנה את מיאדה, סטודנטית לסיעוד.
כמעט 18 שנים חלפו מהיום שבו מדינה שלמה עמדה על רגליה כשעזאם עזאם שוחרר מהכלא המצרי אחרי שמונה שנות כליאה בעוון ריגול. ליד ביתו המתינו אז עשרות אלפים שנשאו אותו על כתפיהם כשהוא עטוף בדגל ישראל. בנו מוטי, שהיה אז בן תשע וחצי, לא ירד לרגע מזרועות האב שאותו כמעט לא הכיר. הוא היה בן שנה וחצי כשאביו נעלם מחייו וילדותו עברה עליו בהשפעת היעדרו.
אתה זוכר את הרגע הזה שאתה חוזר הביתה ורואה את מוטי שהיה בן שנה וחצי כשנכנסת לכלא?
"ירדתי מהרכב של השר דני נווה. לא הספקתי לגעת באספלט והרימו אותי על הכתפיים ופתאום מישהו מתוך ההמון התקרב אליי כשמוטי על הכתפיים שלו. גם אני הייתי על כתפיים של מישהו והם התקרבו זה לזה עד שמוטי ואני נצמדנו. הייתה מוזיקה חזקה ואי אפשר היה לדבר, אבל חיבקתי אותו חזק והוא בכה".
איך משלימים פערים כאלה אחרי כזו היעדרות?
"לאט לאט", אומר הבן זוזו. "אחרי שנים שבהן כתבתי לו במכתבים 'אבא, היום חגגו לי יומולדת בכיתה', פתאום הוא היה בבית. עברו שנתיים עד שהצלחתי ממש לדבר איתו מרוב אנשים שהיו מסביב".
עזאם: "הילדים גדלו שמונה שנים בלי אבא וכשחזרתי גם להם היה קשה שפתאום אבא בבית. מוטי היה גבוה וסמכותי ותלמיד טוב, המחנכת תמיד אמרה שהוא כמו אדם מבוגר. יום אחד היא התקשרה ואמרה שנעדר מהכיתה. כעסתי. נתתי לו אולטימטום - או שאתה שם את כל הראש בלימודים או שתעזוב את בית הספר ולך תעבוד. גייסתי לעזרה גם את אחותו הגדולה שתעודד אותו ללמוד, וזה עבד.
"אחרי התיכון הוא למד לימודי הנדסת אלקטרוניקה ומחשבים בבראודה כרמיאל, המשיך למסלול הטכנולוגי של חיל האוויר ושובץ בכיפת ברזל. מגיל 12, כשבמלחמת לבנון השנייה נהרגו בכפר שתי נשים, הוא ידע שיילך למערך ההגנה האווירי של ישראל. אני ייעדתי את מוטי להיות הקצין הראשון של המשפחה והוא לא אכזב. את הכל הוא עשה בכוחות עצמו. בינואר 2019 סיים קורס קצינים ובטקס בבסיס חיל האוויר עובדה חשבתי שהלב שלי יתפוצץ מרוב אושר".
עם נישואיהם בנה עזאם למוטי ולאשתו קומה נוספת מעל בית סבו ובית הוריו, שמשקיפה על נוף הררי שלו. אבל השלווה הופרה עוד לפני שהזוג הצעיר הספיק ליהנות ממנה.
"בנינו להם בית עץ יפה", מספר עזאם, "אבל בוקר אחד ניצוץ מהמיני בר שקנינו ב-500 שקליפ העלה באש את כל הבית. כמעט מיליון שקלים ירדו לטמיון".
איך מתמודדים עם מכה כזאת?
"התנחמנו בעובדה שאף אחד לא נפגע. ניקינו הכל והחלטנו להשאיר את הגג כמקום פתוח למפגשים משפחתיים וארוחות על האש שאנחנו עושים כל סוף שבוע. מוטי ומיאדה עברו בינתיים לדירה שכורה בכפר עוספיא. ואנחנו בונים להם בית חדש באזור אחר במע'אר".
מוטי בחר שלא להתראיין לכתבה, אבל אם הייתי שואלת אותו איך המאסר שלך השפיע על חייו, מה לדעתך הוא היה עונה?
"כשמוטי היה תינוק הוא התחיל לקרוא לאחי סמי, הדוד שלו, 'אבא'. סמי הבטיח להביא אותו אליי כמה שיותר כדי שיכיר אותי. בסיום קורס הקצינים שלו, מוטי סיפר שלא זכיתי לראות אותו עושה צעדים ראשונים, לא הייתי בימי ההולדת שלו ולא שמעתי אותו אומר 'אבא' בפעם הראשונה. מוטי גדל בחוסר חמימות של משפחה ואמו ניסתה לסגור את פער היעדרותו של אבא מחייו. אני חושב שהוא הגיע לאן שהגיע רק כי רצה להוכיח לעצמו ולאחרים שהוא יכול להצליח, למרות הקושי".
15 שנות מאסר עם עבודת פרך
ב-6 בנובמבר 1996 עזאם עזאם, דרוזי תושב הכפר מע'אר שבגליל התחתון, נעצר בקהיר בחשד שריגל לטובת ישראל. הוא היה בן 33, טכנאי מכונות תפירה במפעל "תפרון", נשוי ואב לארבעה.
"התחתנתי צעיר אחרי שירות בגולני והוכשרתי לתפקיד בתוך המפעל", הוא מספר. "'תפרון' ייצרו לבני נשים ובגדי ספורט, המתפרות היו בעיקר בכפרים במגזר ואני תחזקתי 100 מכונות במתפרת עין אל אסד. כשהבעלים החליטו לפתוח מפעל במצרים עליתי לראשונה בחיי על מטוס. רציתי להביא פרנסה למשפחה. זה היה כסף טוב, בעל הבית המצרי פיצה אותנו על המרחק מהבית וחסכתי לטובת עתיד לילדים".
אמאל: "היה קשה, אבל הבית היה קטן ורצינו להרחיב אותו ולאפשר לילדים ללמוד. לא ידעתי שאישאר לבד עם ארבעה ילדים קטנים".
במשך חמישה חודשים עזאם חי בקהיר וחזר הביתה בכל סוף שבוע שני, אבל אז נקלע לסיטואציה הזויה, שהובילה למעצרו.
"האשימו אותי שבאתי לרגל על התעשייה במצרים. אפשר לחשוב איזה תעשייה יש להם", הוא אומר. "אחרי השחרור התברר לי שהייתי כלי במלחמה של הממשל המצרי נגד 'תפרון' בגלל סכסוך בין הנהלת החברה לדרגים הבכירים בממשל. למרות שלא היה לי שום קשר לריגול למען ישראל נחקרתי שעות ועברתי עינויים.
"כשהגעתי לכלא טורה הידוע לשמצה חשבתי שאין דרך חזרה והילדים שלי יתרגלו לחיות בלעדיי. הייתי בתא מבודד, גם כדי להגן עליי מאסירים אחרים, ישנתי על כורכר כמו בעל חיים וחפרתי בור לעשיית הצרכים. הרגשתי שאני מאבד את השפיות".
בית המשפט המצרי הרשיע את עזאם בריגול וגזר עליו 15 שנות מאסר עם עבודת פרך. "הרגשתי שהחיים שלי נגמרו", הוא אומר. "שבתי רעב, אבל מה זה עוזר במקום שבו אין ערך לחיי אדם? אחרי חמש שנים היה גם ניסיון ההתאבדות. שרים וקונסולים ביקרו אצלי, ח"כים הגיעו אליי ושלושה ראשי ממשלה התחלפו - נתניהו, ברק ושרון – וכלום לא קרה.
"אמאל והילדים באו לבקר והביקורים נתנו לי כוח. ביקשתי מאמאל לכתוב לי כל יום במחברת מתי התעוררה, מה הכינה לילדים לאכול, איך שלחה אותם לבית הספר ומי בא לבקר. אני שומר את המחברת עד היום".
חזרתי בן אדם אחר
כמו המאסר, גם השחרור מהכלא הגיע במפתיע. עזאם הוחזר תמורת שישה סטודנטים מצריים שנחשדו בריגול לטובת מצרים. "חזרתי בן אדם אחר, עם תובנות של חיים בצנעה, בלי תאוותנות של רדיפה אחרי כסף או נישואים לאישה צעירה יותר", הוא אומר.
"כסף זה טוב, אבל יותר מדי כסף זה לא טוב. הכיף הוא לחיות עם אותה אישה ולתכנן מה נעשה עם המשכורת ולאיזה ילד נעזור החודש".
כשחזרת הפכת לסוג של סלב.
"נכון, הרגשתי שכל העיניים נשואות אליי. הסיפור הזה עשה אותי וי.איי.פי, אבל מי רוצה להתפרסם בדרך הזו? בכלל לא רציתי להיות מפורסם".
אנשים עוד מזהים אותך?
"בטח, ניגשים אליי בכל מקום. נסעתי למצרים בן אדם פשוט מן השורה וחזרתי כמו מותג שאף אחד לא רוצה להיות בו. אני לא איש שיודע לנצל מצבים מיוחדים כאלה. בזמנו יכולתי להיות ח"כ, אבל לא רציתי כי הרגשתי שבתוך מפלגה לא באמת אוכל לעזור לעדה שלי. אפשר לומר שאני סלב, אבל סלב זה לא עבודה ולא מתפרנסים מזה. השם שלי עוזר לפעמים כששוטר תופס אותי על מהירות ואומר, 'אחי, תהיה לי בריא וסע לאט'. בעיניהם אני גיבור ישראל".
וגם נושא למערכונים.
"התפקיד של 'ארץ נהדרת' הוא לצחוק על הכל. אני לא פגוע מזה, להפך. לא כל אחד זוכה למערכונים. אם אני בקטגוריה של האנשים שמחקים אותם, למה שאכעס?".
קשה להאמין שלא נשארו משקעים על השנים שנלקחו ממך.
"על מי לכעוס, על המדינה? אולי קצת, אבל אני גם צריך להודות לאנשים שעמלו קשה כדי שאחזור. קיצרו לי שבע שנות מאסר וזה המון. אני כועס בעיקר על מובארק שיכול היה לחסוך ממני את 2,950 הימים שהייתי בכלא. האיש גזל ממני את השנים הכי טובות שלי, ואף אחד לא יחזיר לי אותן".
פוסט טראומה והישרדות
אחרי שחרורו מהכלא, למרות ההתעניינות והפרסום הרב, עזאם לא מצא מרגוע. "היו לי ימים קשים", הוא מספר. "בלילה הייתי צורח את שמות הסוהרים ולא יכולתי לישון על מיטה. אובחנתי כפוסט טראומטי וטופלתי בשיחות בבית החולים הדסה. אני עדיין חולם על זה לפעמים. לקח לי הרבה זמן לחזור למסלול. רק שנתיים אחרי שחזרתי התחלתי לעבוד.
"החלפתי עבודות בקצב, אבל כלום לא התאים לי. לקח לי זמן להבין שלמרות מה שעבר עליי, אני צריך לפרנס את המשפחה ולתפקד כאבא וכבעל. למזלי הציעו לי לעבוד כמחסנאי בבתי הזיקוק. כבר 12 שנים שאני שם".
ולמה היית צריך להשתתף בריאליטי "הישרדות"?
"כדי להוכיח לעצמי ולאחרים שמה שהם עושים זה שטויות לעומת מה שאני עברתי. בתאילנד הייתה הישרדות מבוימת, במצרים הייתה ההישרדות האמיתית. היו שם אנה ארונוב, יוליה פלוטקין ונטלי דדון ואני הייתי הכי מפורסם ביניהן. מי הכיר אז את יוליה פלוטקין? אותי הכירו ביל קלינטון וטוני בלייר. אבל גם זו הייתה חוויה".
אגב, מזל טוב, מע'אר הפכה לעיר הדרוזית הראשונה בישראל. איך זה משפיע עליך?
"שרת הפנים איילת שקד הכריזה עלינו. אנחנו עדיין חיים בתנאי כפר, אבל גם שם זה משהו. איך זה משפיע? לא משפיע. אולי נצטרך לשלם יותר ארנונה".
