ורדה שרמייסטר (76) הייתה ילדה קטנה כשהמודעות נתלו ב-20 באפריל 1952 ברחבי הערים ובישרו על התפשטותה של מגיפת הטיפוס.
6 צפייה בגלריה
רופא המושבה, הד"ר מזיא ועוזריו לצד מיטת חולה, סוף המאה ה-19
(צילום: אוסף מוזיאון ראשון-לציון)
ד"ר חיים שיבא, המנהל הכללי של משרד הבריאות, הודיע כי "קיימת סכנה של התפשטות מחלת טיפוס המעיים, העלולה לקבל צורה אפידמית בכל שטח מדינת ישראל. לשם הקטנת הסכנה יש צורך שכל התושבים יקבלו זריקת חיסון.
"לכן בתוקף סמכותי אני מטיל חובה על כל תושב ישראל מגיל ארבע ועד 60 שנה להתחסן תוך שלושה חודשים מפרסום הודעה זאת. הזריקה תינתן חינם וכל המסרב ייאשם בעבירה לפי סעיף 19 לפקודת בריאות העם וייענש כחוק".
"את הבהלה אני זוכרת בעיקר מתוך הסיפורים של הוריי", היא אומרת. "הם התייחסו אליה כאל המחלה של שנות ה-30 ודיברו על ניצולי השואה, שתיארו אותה כמחלה הקשה שהייתה נפוצה בגטאות".
כשנחתה מגיפת השחפת, שטרמייסטר כבר הייתה מספיק בוגרת כדי לקחת חלק בהתרחשויות. "זאת הייתה מחלה קשה במיוחד ונטולת מרפא בזמנו", היא אומרת. "כשהייתי בגן חיסנו את כל האוכלוסייה וכשלמדתי בכיתה ח' הוחלט לעשות שיקוף ריאות לכולם כדי להיאבק במחלה, ממש כפי שעושים בדיקות קורונה היום.
יום אחד הגיע לבית הספר ואן גדול עם שני חיילים ומכונת שיקוף. הם חנו הרחבה ובדקו את כל התלמידים. כיו"ר אגודת הבריאות של בית הספר התנדבתי לסייע ברישום וכך הסתובבתי, ילדה בת 14, עם שני חיילים ורכב גדול בכל העיר חולון. עברנו שכונה, שכונה, הם ביצעו את הבדיקות ואני ניהלתי את הרישום".
הברון רוטשילד יסדר
ארץ ישראל של ימי התורכים סבלה ממצב סניטרי ירוד ורבים מתושביה לא יכלו לזכות לטיפול רפואי ראוי. "בראשון לציון, לעומת זאת, זכו התושבים בשירות רפואי מלא שכלל רופא, בית חולים ובית מרקחת מאובזר במיטב התרופות החדישות מאירופה", מספרת יונה שפירא, אוצרת תערוכות במוזיאון ראשון לציון. "כל אלה הגיעו באדיבות הברון רוטשילד, שדאג לבריאותם ולאיכות חייהם של התושבים.
"מן השירותים נהנו בחינם גם תושבי הכפרים הערביים השכנים ואנשי המושבות הסמוכות נס ציונה, רחובות וגדרה. בראשון-לציון אף מונה ועד לשמירת הבריאות והוקמה "חברת לינת צדק", שדאגה לחולים בביתם".
שתי כוסיות יין ברזל חינה
מדי תקופה היו מתפרצות בארץ ישראל מגיפות. נגד הקדחת-מלריה, שהייתה נפוצה במיוחד, מכרו בבית המרקחת מנות של כינין. היקב של ראשון לציון ייצר יין מיוחד לחיזוק ולהבראת החולים, "יין ברזל חינה". המלצת התווית שעל גבי הבקבוק הייתה לשתות שתי כוסיות לפני כל ארוחה.
מגיפות נוספות נבעו ממצב סניטרי ירוד. כאלה היו הכולירה וטיפוס המעיים. גם מגיפות של מחלות ילדים כמו סקרלטינה (שנית) ודיפטריה עוררו דאגה רבה, שכן היו אלה מחלות מסכנות חיים בימים שטרם המצאת האנטיביוטיקה. בבתי העלמין קבורים ילדים רבים שהיו קורבנות למחלות הללו.
תלמדו: שמירת היגיינה נוסח 1902
ממש כמו היום, גם במאה הקודמת האמצעי הבדוק ביותר להדברת מגיפה היה סגר, שנקרא אז: קרנטינה. לעתים הועמדו על הדרכים המובילות שומרים שטיהרו את הבאים בעישון (לא ברור האם היה זה רק עשן או שהכיל חומר נוסף) וגם ערכו להם דיזינפקציה (חיטוי).
"בשנת 1902, כשפרצה מגפת החולירע בראשון לציון, קבע ועד המושבה הוראות מדויקות להתנהלות התושבים", מספרת שפירא. "ההנחיות כללו איסור על כל מגע עם אדם מחוץ למושבה (ומי שעשה זאת נענש ויש תיעוד בנושא) וכל מי שייצא מן המושבה לא יוכל לשוב אליה.
6 צפייה בגלריה
רופא המושבה, הד"ר מזיא ועוזריו לצד מיטת חולה, סוף המאה ה-19
(צילום: אוסף מוזיאון ראשון-לציון)
"עוד נאמר שיש להרתיח את מי השתייה ואת החלב, לאכול רק פירות וירקות מבושלים, אסור לאכול דגים, חובה לרחוץ ידיים היטב בסבון לפני הארוחה ולדאוג לניקיון הבית והחצר ובייחוד בית הכיסא (שהיה פעם מחוץ לבית), בחומרי חיטוי כמו קרבול. ועד המושבה אף לקח על עצמו לדאוג לתושבים בעת סגר ארוך ולקנות מלאי מצרכים שיספיק למספר חודשים".
לסיום מציינת שפירא: "אין חדש תחת השמש. מגיפות הולכות ובאות, וכמו שאומרים, נשמור על עצמנו ויהיה טוב".
6 צפייה בגלריה
"אין כפר שלא בא לו המשחית". מכתב של אהרון אייזנברג
(צילום באדיבות אוסף אהרון אייזנברג)
האכיפה: שומרים עבריים מפקחים על הסגר
מגיפת הכולירה שהתפרצה בישראל בשנת 1903 פשטה באיזורים שונים וגרמה להטלת סגרים.
הכולירה התבטאה בשלשולים קשים עד כדי התייבשות ומוות, וכיאה למחלה זיהומית מדבקת, זרעה פחד רב. הלחץ גדל עוד יותר לאור הדיווחים השונים שהגיעו מן העולם, לפיהם היא גבתה את חייהם של רבים.
משה סמילנסקי, פובליציסט וסופר עברי שהתגורר ברחובות מאז שנת 1893, כתב באחד מספריו על המגיפה: "בראשית שנת תרס"ג (1903) פרצה מגפת כולירה בארץ והפילה חללים רבים בכפרים הערביים ובשכונות העוני בערים. מן הצפון באה המגפה והתפשטה במרכז הארץ ובדרום. המושבות הקימו הסגר מסביבן ולא נתנו לאיש לבוא מן המקומות הנגועים לפני שתיעשה בהם דזינפקציה".
בהמשך, כשנוכחו שאינם יכולים להשתלט על המצב (מזכיר לכם משהו?), מינו אנשים להשגיח על ההסגר ושומרים עבריים בכל משמר.
העסקים לא סוגרים את החודש
אהרן אייזנברג, ממקימי המושבה רחובות, כתב מספר פעמים על המגיפה במכתביו לידידו זאב גלוסקין בשנת תרס"ג (1902): "המצב מסביב נשתנה לרע מאוד. הם יושבים במצור, בכל הסביבה בוער כאש".
אייזנברג התייחס למגיפת הכולרה שפשטה בארץ וסיפר כי בכפרים סביב נפלו כמחצית מהאנשים. "אין כפר שלא בא בו המשחית, האוויר חם ורטוב ומועיל להתפשטות המחלה. כל חיינו בחזקת סכנה".
אייזנברג התייחס למצוקות שמזכירות את אתגרי הקורונה: העסקים שאינם מצליחים לסגור את החודש והקושי להחזיק במשמעת התושבים. במכתב אחר לזאב גלוסקין כתב כי בני רחובות נמצאים בפחד גדול מאוד.
במכתב נוסף סיפר על ירושלים ויפו שנסגרו בפני אנשי המושבות, ועל קושי לרכוש דברי מאכל בשל המצב. "בשר אי אפשר להשיג, הננו סובלים באופן נורא", כתב. "במושבתנו וכן ביתר המושבות השמירה גדולה מאוד, אין אנחנו מניחים לשום איש מבחוץ לבוא".
