סופיה ויהונתן (שמות בדויים), הורים למיכאל בן ה-12 ולליה בת ה-9, ניהלו חיי שגרה נורמטיביים עד אותו יום גורלי. "זה קרה ביום גשום", נזכרת סופיה. “פתאום ראיתי עכבר רץ בסלון. הוא היה קטן, אבל מבחינתי הוא היה חצי דינוזאור".
סופיה דרשה להזמין מדביר מיד. יהונתן, לעומת זאת, סבר שמדובר באקט אכזרי. "זה רק עכבר", הוא אמר, "תני לו לחיות בשקט. נלכוד אותו ונשחרר אותו בשדה, הרי אנחנו אוהבים בעלי חיים!".
הוויכוח, שהתנהל תחילה בטונים נמוכים, התפתח לריב קולני. "זה הפך לדיון פילוסופי על מוסר, ערכים ומי בעצם מקבל את ההחלטות בבית", מודה יהונתן.
מעכבר לחורבן בית
הריבים שהחלו סביב העכבר חשפו פערים עמוקים נוספים בין בני הזוג. לדברי סופיה, העכבר הפך למעין "מראה" שחושפת דפוסי התנהגות: "הבנתי שכל דבר אצלנו נעצר בוויכוח אינסופי, בלי פתרונות", היא אמרה. יהונתן רואה זאת אחרת: "הבעיה הייתה הדרך שבה כל אחד מאיתנו מתמודד עם בעיות. העכבר רק הדגיש את זה".
לאחר חודשים של ניסיונות לשיקום היחסים, הגיעו בני הזוג למסקנה שעדיף להיפרד. “הבנו שהעכבר הוא לא הבעיה, אלא רק תמרור אזהרה".
כשהתבקשתי לנסח את הסכם הגירושים, הבנתי עד כמה מדובר במקרה לא שגרתי. מעולם לא ראיתי גירושים שכוללים סעיפים לגבי אופן ההתמודדות עם פלישות עתידיות של מזיקים. ואכן, בהסכם שנחתם, סוכם על מספר תנאים ייחודיים: התחייבות לניהול דיאלוג מכבד במקרה של פלישת חיות (כולל עכברים, ציפורים ואפילו ג’וקים).
זמני ביקור לחיות מחמד – הכלב המשפחתי ישהה בימים זוגיים עם יהונתן ובימים אי־זוגיים עם סופיה. בסופי השבוע לסירוגין פעם אצלה ופעם אצלו.
רכוש משותף מעט מוזר – מערכת מלכודות הומניות תירכש לשני הבתים.
קראו גם:
מה הלאה?
סופיה ויהונתן מקווים לשמור על קשר סביר לטובת ילדיהם. “בסופו של דבר, הגירושים היו לטובה", אומרת סופיה, ויהונתן מוסיף בחיוך: “לפחות העכבר יצא מזה בחיים".
ואחרי הכל, עכבר קטן מלמד אותנו על הגבול הדק בין שגרה לחורבן, ועל החשיבות של דיאלוג, גם בסיטואציות המוזרות ביותר.
