מסמים ומהתמכרות ועד לחיים של הגשמה ושליחות: בראיון מטלטל אורנה גבריאל חוזרת בספרה ״לשבור את השמיים״ אל השנים הקשות בחייה, אל המקומות שבהם כמעט איבדה את עצמה, ואל הדרך שבה בחרה להתחיל מחדש
לפני שנצלול לסיפור שמאחורי הספר, ספרי לנו קצת על עצמך – מי את היום, ומה גרם לך להחליט שהגיע הזמן לספר את הסיפור האישי שלך ב"לשבור את השמיים”?
את מכירה את המשפט "הדרך חכמה מההולך בה"? זה קצת כמו להתחיל עבודה חדשה: אף פעם אי אפשר לדעת לאן יובילו אותך הרצונות והתשוקות שלך.
מבחינתי, זו לא הייתה החלטה נקודתית, אלא חלק מהדרך שאני צועדת בה. השביל מוביל אותי לתחנות ההכרחיות במסע שלי. במסע רוחני אי אפשר באמת להתנגד לדרך. יש הבנה שהגעתי לתחנה מסוימת, גם אם אני מפחדת, חוששת ובטוחה שאני עדיין לא מוכנה אליה. בסופו של דבר, הדרך מביאה אותי לנקודה שבה אני מסוגלת לחצות את הפחדים, ואין דרך חזרה. אי אפשר לעצור היריון מלהתפתח לקראת לידה.
את בוחרת לחשוף בספר גם תקופות קשות מאוד בחייך, כולל התמכרות, סמים ומערכות יחסים רעילות. מה נתן לך את האומץ להיחשף בצורה כל כך ישירה?
זה אומץ שמהול בפחדים. שוב, יש הבנה שזו התחנה שצריך לרדת בה.
ההבנה שאני לא לבד, שאני חלק מקולקטיב עצום של אנשים בעולם הזה, עזרה לי לזכור שאני לא הגיבורה היחידה בסיפור. אני רק שליחה שצריכה להעביר מסר. זה דומה למשפט חכם שאנחנו נושאים איתנו ומשפיע מאוד על חיינו, גם אם אנחנו לא יודעים בוודאות מי אמר אותו או מי המציא אותו. מה שחשוב הוא ההשפעה שלו על החיים שלנו.
לשם הגעתי תוך כדי תנועה. אני נמצאת במקום של שקט מוחלט מול האגו שלי. אין בי צורך להיראות או לקבל אהדה ואהבה מהסביבה החיצונית. ייתכן שפרסום הספר יביא איתו את הדברים האלה, אבל זו לא המהות שלי. אני מבינה שאני פשוט שליחה.
כל חיי אספתי כתבות, קראתי ספרים וצפיתי בסרטים המבוססים על סיפורים אמיתיים, שהראו לי איך לבחור לחיות באמת. עכשיו, עם פרסום הספר, אני מרגישה שגם אני מעבירה הלאה סיפור שעשוי להשפיע על אחרים.
כשאת מסתכלת היום על האישה שהיית אז, איך את רואה אותה? האם את כועסת עליה, מבינה אותה, או שהמבט שלך עליה השתנה עם השנים?
אני מסתכלת עליה בהבנה מוחלטת, לא דרך הסרגל של מה שנחשב "נכון" בעולם הזה. אני רואה ילדה־אישה שהתפתחה לאט, בקצב שונה מזה של רוב האנשים, בהתאם לשעון הביולוגי, הסביבתי והתרבותי שלה.
למזלי, השינויים שעברתי אפשרו לי להגיע למקום שבו אני יכולה להחזיק את כל הסיפור שלי, על ההצלחות והקשיים שבו, עם רגליים על הקרקע ובשלות מלאה.
אני לא יכולה לכעוס עליה. להפך, בזכות הדרך שעברה יש בי היום חמלה גדולה כלפי המסע ה"איטי" של נשים וגברים אחרים.
מה היה הרגע שבו התחלת להבין שאת לא חייבת להישאר בתוך המציאות שאליה נקלעת, ושאת יכולה לבחור חיים אחרים?
בספר אני כותבת על היכולת להפוך חסרונות ליתרונות. למזלי, הייתי אישה ממורמרת וחסרת סיפוק לחלוטין. לא משנה מה היה לי וכמה היה לי, מעולם לא הייתי מרוצה.
דווקא המרמור וחוסר הסיפוק גרמו לי לשאול שאלות ולחפש מוצא או פתרון לשינוי המצב שבו הייתי. אותו עיקרון ליווה גם את מסע ההחלמה שלי. לא הסכמתי לחיות חיים אפורים, ולא הסכמתי להישאר התוצאה של העבר שלי. כל הזמן חיפשתי מוצא ואפשרות לשינוי.
בסופו של דבר, זה מה שהציל אותי והוביל אותי אל אור החיים. שם למדתי ליהנות ממה שיש, לקבל באהבה ולקצור את פירות הטוב. וגם מהמרמור למדתי להיפרד, עד שהצלחתי לחיות כמעט תמיד מתוך תחושה של הוקרת הטוב.
הדרך שלך לקחה אותך מהתמכרות אל האקדמיה, לשני תארים אקדמיים ולהקמת קליניקה ועסק מצליח. מה היו הצעדים הקטנים שהפכו בסופו של דבר לשינוי כל כך גדול?
הקסם שלמדתי בתוכנית 12 הצעדים פשוט מאוד להבנה, אבל מאתגר למדי לתרגול: "רק להיום". וכשקשה במיוחד, אז "רק לעכשיו".
אני אומרת לעצמי: עכשיו לא אדליק סיגריה, בעוד עשר דקות אולי כן. בהדרגה, "רק לעכשיו" הופך ל"רק עד הערב", אחר כך ל"רק להיום", וכך הלאה.
נדרש ממני תרגול רב, בעיקר בגלל אשליית השליטה שהייתה טבועה בי. עם הזמן, העיקרון הזה התרחב וחלחל לכל תחומי החיים שלי. למשל, אני יכולה להחליט: היום לא אגיב, מחר כן.
היום את מלווה אנשים שמתמודדים עם התמכרויות, ואת מכירה את העולם הזה משני הצדדים – גם כמטופלת לשעבר וגם כמטפלת. איך החוויה האישית שלך משפיעה על הדרך שבה את מטפלת באחרים?
אני יודעת איך זה מרגיש להיות בצד השני. אני מכירה ומבינה את השורש של מחלת ההתמכרות, יודעת מה נדרש כדי להשתחרר מהציפורניים שאוחזות בך, ומכירה גם את הכאב שמתלווה לתהליך.
יש לי הוכחות משמעותיות לכך שאפשר לפרק את ההתמכרות על רבדיה השונים. הצלחתי לבנות גם מערכת יחסים יציבה, דבר שעומד בניגוד מוחלט למה שהכרתי בבית ושנטמע בי, כמעט ברמת ה־DNA.
זה כמו לידה. מי שלא עבר את זה, לא באמת יכול להבין.
בספר את מדברת על אחריות אישית, אבל גם על נסיבות חיים קשות ועל כוח עליון. איפה עובר בעינייך הגבול בין "אני אחראית לחיים שלי" לבין ההכרה בכך שלא הכול היה בשליטתנו?
האחריות שלי היא לנקות את התפיסה הרגשית שלי כלפי אירועים, ולבחון מחדש את הפרשנות שאני נותנת למציאות.
זה יכול להתחיל בהבנה שאם אשב במאורת סמים, יהיה זה רק עניין של זמן עד שאשתמש בסמים. לעומת זאת, אם אשב בספרייה, יש סיכוי גבוה שאלמד משהו.
האחריות האישית שלי היא לא להפוך את מכאובי העבר למקום קדוש בהווה שלי. אני יכולה לשנות את כל הסיפור שלי באמצעות היפרדות מתחושת הקורבנות שנשאתי איתי שנים רבות – ואפשר לומר שבצדק. אבל בשלב מסוים צריך להבין שהתחושה הזאת כבר לא משרתת אותי, ושהיא מנסה לשכנע אותי שאין לי מסוגלות לשנות את חיי.
יש אנשים שמגיעים לנקודה בחיים שבה הם משוכנעים שאין להם סיכוי להשתנות. מה היית אומרת למי שנמצא עכשיו בדיוק במקום שבו את היית פעם?
אין דבר כזה שאי אפשר להשתנות. יש לנו בחירה. גם אם גדלתי בבית הרוס, עדיין יש לי אפשרות לבחור אם להמשיך להיאחז בסיפור הישן שלי או לשחרר אותו.
השאלה היא מה אני עושה עם הקלפים שקיבלתי, ולא מדוע דווקא קיבלתי אותם. לא צריך לחכות לאירוע חיצוני קיצוני כדי להבין שתמיד אפשר להשתנות ולשנות דברים.
אני חושבת על האנשים שמשקיעים מאמצים עצומים בסבל ובהרס של חייהם, ותוהה מה היה קורה אילו היו משקיעים את אותה אנרגיה בניסיון לשנות את המציאות שלהם. הרי הם כבר סובלים, אז אולי כדאי לבחור להתמודד עם הפחד מהשינוי ומהאי־ודאות, במקום להמשיך לסבול באותו אופן?
האם גילית תוך כדי הכתיבה משהו חדש על עצמך?
גיליתי שאני עדיין חוששת מהצלחה גורפת ומיידית, ושאני רוצה לשלוט בתהליך וגם ליהנות ממנו. גיליתי שאני באמת מבינה וחיה את המושג "כל דבר בעיתו".
גיליתי שאני חזקה מאוד מול הרצונות, התפיסות והפחדים של אחרים. לצד זאת, גיליתי שאני מתקשה בכתיבה רציפה, משום שהחשיבה שלי מהירה ומסתעפת וכמעט אינה מאפשרת לי לכתוב ברוגע ובזרימה.
גיליתי גם שאני טובה בלהמשיך לתרגל את היכולת לבקש עזרה, אפילו כשנדמה שבקשת העזרה עלולה לחשוף או להדגיש נקודת חולשה, למרות ההצלחה הגדולה.
אם יש דבר אחד שהיית רוצה שהקורא יסגור איתו את הספר – לא רק מחשבה, אלא משהו שיגרום לו לעשות צעד בחיים שלו – מה היית רוצה שזה יהיה?
תשאלו שאלות על עצמכם ועל החיים שאתם חיים. בררו מה לא עובד ומה אינו תואם את הרצונות העמוקים שלכם.
התחילו את השינוי בשעה אחת בלבד. התמקדו ברגע הזה, כאן ועכשיו. הרגע הזה יוביל לעשר הדקות הבאות שבהן תדחו סיפוקים הרסניים, ומשם לשעה שלמה וליום חדש במסע שלכם.
זה לא מחר, זה היום. עכשיו הוא המחר החדש שלכם.
דיבורים לא ייקחו אותי לשום מקום. מעשים כן.
"לשבור את השמיים", מאת אורנה גבריאל
236 עמ', הוצאת "ספרי צמרת"
זמין עכשיו לרכישה בחנויות הספרים, בחנויות המקוונות ובאתר NETBOOK
מוגש מטעם ניצן יהושע
