באותו רגע, זה הרגיש לי הגיוני. הייתי אחרי פרידה, הראש שלי ריחף חצי בתל אביב וחצי בתאילנד, והתחלתי לתכנן מסע של חצי שנה במזרח.
אבל אז הגיע הרגע שבו התיישבתי על הרצפה, מוקף בקופסאות קרטון חצי מלאות, עם שולחן קפה שבור מהפינה, ומיליון חפצים קטנים שאין להם שמץ של היגיון – גזייה מימי השביל ישראל, מטען ישן של נוקיה, שמיכת פלנל עם כתם עקשן.
ואז זה היכה בי: מה עושים עם כל הבית כשאין בית?
לאן הולכים כל הדברים שלא בא לי להיפרד מהם?
יש חפצים שלא קשה לוותר עליהם. בגדים ישנים, כוסות סדוקות, ציוד מטבח שקניתי ב-9.90 – כל אלה ארזו את עצמם החוצה בלי יותר מדי רגש. אבל המדף שבניתי לבד? הספרים עם ההערות מהלימודים? תיבת העץ הקטנה שקיבלתי מהסבתא? אין סיכוי שאני משאיר אותם ברחוב.
חיפשתי פתרונות. בהתחלה חשבתי אולי לשים הכול אצל חברים – אבל כמה חברים מוכנים לאחסן אצלם כורסה, שידת מגירות ומכונת אספרסו עם משקל של תנור?
התחלתי לברר על מחסנים. לא ידעתי הרבה. למען האמת, "אחסון תכולת דירה" נשמע לי כמו משהו שאנשים עושים כשהם טסים לשנתיים עם הילדים לניו-זילנד. לא סטודנט בן 33 שעושה ריסטארט.
איך בוחרים מחסן – ומה באמת חשוב?
בהתחלה נמשכתי למחיר. ראיתי מחסן שאפשר להכניס בו "תכולת דירה שלמה" ב-400 שקל לחודש. נשמע טוב, לא? עד שקראתי את האותיות הקטנות: אין ביטוח, הגישה בתיאום מראש בלבד, המחסן בקומת קרקע – והבניין ליד תחנת דלק נטושה.
המשכתי לחפש, והבנתי שיש כמה דברים שפשוט חייבים לבדוק. קודם כול, גישה חופשית למחסן – שלא אצטרך לחכות שמישהו יואיל בטובו לפתוח לי שער ב-10 בבוקר ביום חול.
אחר כך – תנאי שמירה וביטוח. אם כבר להשאיר את כל החיים שלי בארגזים, אני רוצה לדעת שמישהו שם עין.
והדבר האחרון, אולי הכי חשוב: תחושת בטן.
לראשונה נכנסתי למחסן (שאני לא רוצה לפרסם את שמו), והרגשתי שאני בתוך סצנה מסרט מתח. מחיצות פח, ריח של עכברים, חושך. לא תודה. ואז הגעתי למקום אחר – עם מסדרונות מוארים, דלתות מתכת, גלאים בכל פינה ובן אדם בקבלה שענה לי בסבלנות על כל שאלה.
הארגזים, הדמעות והפתק שלא ידעתי ששמרתי
ביום ההובלה התעוררתי מוקדם. הייתי צריך לארוז את הדברים האחרונים. תוך כדי סידור, פתחתי מגירה ישנה וראיתי שם פתק מקופל. לא זכרתי שהוא קיים. זה היה מכתב שכתבתי לעצמי בגיל 25. דמעות ירדו לי על הלחי בלי ששמתי לב.
ברגעים כאלה, אתה קולט שלא מדובר רק ברהיטים – אלא בזיכרונות, ברסיסים של חיים.
סידרתי את הכול על משטח, עטפתי בניילונים, תייגתי בקפידה. הובלה הגיעה, טענו הכול, ונסענו למחסן.
הכניסה למחסן הייתה כמעט טקסית. דלת ברזל נפתחת, מסדרון רחב, נציג עם סבר פנים. הכנסתי את הקופסאות בזה אחר זה. סדרתי אותן לפי קטגוריות – אבל למען האמת, בשלב מסוים פשוט רציתי לסיים וללכת.
לשחרר ולהמשיך
היציאה מהמחסן הייתה הדבר הכי משחרר שעשיתי מזה חודשים. כמו להניח על מדף לא רק את הספה והשולחן – אלא גם חלק מהעבר, מהבלגן הפנימי.
ידעתי שכשאחזור, הדברים שלי יחכו לי, שמורים, עטופים, במקום יבש ובטוח. אבל יותר מזה – ידעתי שהם לא עוצרים אותי.
יש קסם בלא לדעת איפה תגור כשאתה חוזר, ובכל זאת לדעת שהזיכרונות הארוזים שלך בסדר.
ומה קרה בסוף?
חזרתי חצי שנה אחרי, קצת אחר. פתחתי את המחסן באותו יום גשום. הדלת חורקת, כמו בסרטים, אבל בפנים – הכול בדיוק כמו שהשארתי.
הוצאתי קופסה עם ספרים וראיתי למעלה את הפתק ההוא מהבוקר של ההובלה. קראתי אותו שוב. הוא כבר הרגיש שייך למישהו אחר. למישהו שעבר דרך.
עכשיו, כשאני כותב את זה, חלק מהדברים ההם עדיין במחסן. לא כי אני לא צריך אותם – אלא כי אני לומד לחיות עם פחות.
אבל אני יודע, שאם ארצה – הם שם. מחכים לי. כמו חבר ישן.
מוגש מטעם: אקטיביטק שיווק דיגיטלי חכם
