פעם בשבוע הן שמות הכול בצד ועולות על הבמה. תכירו את שמונה הנשים שלא צריכות ליווי מוזיקלי. הן שרות א-קפלה, והן הרבה יותר ממקהלה רגילה - הן להקה אמיתית שלא רק משמחת את הקהל ויוצרת קליפים, אלא גם מועדון חברתי נשי אמיתי.
להקת דה-פיצ'ס
קשה לשכוח את הסרט הקומי "פיץ' פרפקט", העוקב אחר קבוצת א-קפלת בנות באוניברסיטה בארצות הברית, שזכה להצלחה רבה ובעקבותיו יצאו שני סרטי המשך. הסרט גם היווה השראה להקמת להקת א-קפלה ישראלית המכונה "פיצ'ס", והנשים מחולון ומראשון לציון המשתתפות בלהקה זוכות לרגש את האוזן ולהרטיט את הלב.
קראו גם:
"זה התחיל מחלום להקים להקה, אבל כשיצרתי את 'פיצ'ס', החלטתי לקרוא לזה מועדון ולא מקהלה או אנסמבל, כי רציתי דגש גדול דווקא על הרקע החברתי", מספרת השבוע יוליה הולומבר, מייסדת הלקה, בת 53 מחולון.
ויש גם תנאי קבלה. "הנשים המתקבלות נבחנות קודם כל בצד האישי – חשוב לי שנתחבר. רק כשאנשים קרובים מגובשים לרעיון, התוצאה המוזיקלית טובה יותר".
"זה מקום לנשום"
בנות להקת (מועדון) 'פיצ'ס' נפגשות פעם בשבוע בבית העולה בחולון כדי להתאמן על קטעים מוזיקליים ושירים מפורסמים, חוגגות ימי הולדת יחד, הולכות לאירועים ואפילו בפורים יוצאות למועדוני שירה.
ולריה ברזנר, בת 47 מראשון לציון, מוסיפה כי "יש לנו עניין משותף ועם מי לבלות. מעבר לשירה, זו חברות אמיתית, זה סיוע ועצה. ילדנו ילדים יחדיו – שהפכו לילדים של כולנו. זה מקום לנשום, להתאוורר וכולנו מאוד מחכות לימי המפגש הללו, כי זה מעבר למקהלה רגילה".
יוליה מסבירה כי "נולדתי למשפחה של מוזיקאים, וסבתא הייתה זמרת אופרה מפורסמת בקישינב, מולדובה. בגיל חמש הייתי כנרת, למדתי בקונסרבטוריון ואהבתי תיאוריה של מוזיקה. בגיל 16 חוויתי אנטישמיות והכרחתי את אחותי וההורים שלי לעלות לישראל. ההורים התנגדו והרמתי את כל המשפחה לארץ, אם כי מאז לא התרוממו... בארץ אין עבודה למוזיקאים מחבר העמים – אין פרנסה, אז התעסקתי בהפקה, אבל זה תמיד גירד לי לחזור לתחום שאני אוהבת ולמדתי.
"לפני שנים בודדות ראיתי מודעה שמנסים לפתוח איזו מקהלה בחולון. חשבתי שאני שרה כמו קרפדה, אבל אמרתי שאלך לאודישן. התקבלתי והפכתי ליד ימינה של המנצחת. אבל כשהיא יצאה ללדת, היא סגרה את המיזם. נשארתי בלי כלום, והחלטתי שאני מרימה בעצמי מועדון א-קפלה מאפס".
יוליה החלה לפרסם בפייסבוק שהיא מחפשת אחר נשים למועדון שירה: "לא היה לנו מקום להתאמן וגם לא היה לנו כסף. הופתעתי שהרבה נשים התחילו להיענות למודעה. לאחר הרבה אודישנים היום אנו כ-7-8 נשים, כולם בנות 40-50 לערך מחולון, ראשון לציון ואחת מירושלים – המוזיקה זורמת בעורקינו, אבל בעיקר ויותר מכל חברות".
כל הנשים שהגיעו באמת יודעות לשיר?
"שמתי רף כניסה מינימלי של דרישה לדעת לקרוא תווים. לא התכוונתי ללמד מא', אבל אני מאמינה שאם אתה לא חירש – אז יש לך שמיעה, ואם אתה לא אילם – אז יש לך קול. כל מה שצריך זה רצון וזמן השקעה. אמנם כולנו אחרי גיל 40 ויש פחות כוח ופנאי להתעסק, ואז אנשים מוותרים, אבל התחלנו עם הרכב ראשון של 15 בהתחלה... חלק ויתרו והבינו שלא מתאים: אחת עזבה כי עברה לאשדוד והיה לה רחוק, השנייה היו לה ארבעה ילדים ולא מצאה זמן להגיע, מישהי אחרת התגרשה. המועדון זה תחביב ולא עבודה, ואנו עושות את זה ביוזמתנו ומכיסנו".
להקת "דה פיצ'ס", מאז ה-7 באוקטובר שרות רק בעברית, צפו:
מחפשות מקום
בהתחלה נפגשו הבנות לחזרות בחוץ או בבתים. הרצון תמיד היה למקום קבוע, להכרה. "פניתי לעיריית חולון כמה וכמה פעמים לקבל תקציב או לסירוגין מקום להופעות", אומרת יוליה, "הגשתי אפילו בקשה שנשתתף בפסטיבל אישה או הזמר העברי – ומעולם לא חזרו אליי. יום אחד, הייתי במקרה באירוע בבית העולה (גאולים 25 בחולון) והעזתי לשאול את המנהלת אם יש לה חדר פנוי, והיא הייתה ממש נחמדה וענתה: 'אין בעיה, קחו חדר, תתאמנו מתי שצריך'. אבל עיריית חולון מעולם לא חזרה אליי. אני מתחילה לפזול לכיוון בת ים וראשון לציון. אולי להם יהיה מקום עבור חדר בעירייה או שישלבו אותנו בכל מיני אירועים".
מה הסגנון המוזיקלי שלכן?
"אין לנו שירים משלנו, אבל אנו עושות קאברים לשירים מוכרים, כשאני מעבדת אותם לסגנון א-קפלה (ללא ליווי או כלי נגינה), כלומר תופרת פרטיטורה שמתאימה אישית ליכולת ההרכב. הרי אין בנות שמגיעות לשיא הגובה, אם כי יש לנו זמרת אחרת שיש לה טנור, וזה נדיר. אנחנו מנסות לקחת שירים מפורסמים כמו למשל 'עלי שלכת' – אלא בגרסת עברית כפי שתורגם על ידי עלי מוהר, ומעל 50 שנה לא נגעו בו. יש את השיר 'יסטרדיי' של החיפושיות, אלא שעושים אותו בגרסת 'רק אתמול' של אריק אינשטיין ויפה ירקוני".
אתן שרות רק בעברית?
"אנחנו שרנו בעברית, אבל שרנו גם בגרוזינית, פורטוגזית, איטלקית, אנגלית, רוסית ועוד. אבל מאז השבעה באוקטובר החלטנו שאנו שרות רק בעברית – עד שיחזרו כל השבויים. אחרי השבת הנוראית ובמשך חודש וחצי לא יכולנו לשיר – זה מרסק נפשית. בסופו של דבר החלטנו שאם לא נשיר – אז בעצם נכנענו או נוצחנו".
להקת "דה פיצ'ס" שרות "אין לי ארץ אחרת" באוקראינית:
ילנה טומפקוב, בת 49 מחולון, חברת להקה שיש לה משפחה באוקראינה, מוסיפה כי "ביום שהתחילה המלחמה באוקראינה החלטנו להפסיק לשיר ברוסית. הרי אני לא יכולה לקחת רובה ולהילחם, והדרך שלנו היא להביא מוזיקה יפה, ולא לשיר בשפה של כובש. השיר הראשון שהקלטנו באופן מקצועי היה שתרגמנו את השיר הישראלי 'אין לי ארץ אחרת' לאוקראינית. כשאנשים שמעו את זה באוקראינה הם בכו בכי תמרורים, הודו לנו וסיפרו על צמרמורות ומחנק בגרון, בדיוק מה שאנחנו חשים כששומעים את השיר הזה בעברית".
הספקתן כבר לשיר באופן מקצועי?
יוליה: "עשינו חמישה קליפים, הופענו בכמה ערבים ואירועים פרטיים – אבל הכל בהתנדבות. היו בארץ שתי תחרויות מטעם 'אינטר קונטור' - ארגון אירופאי של פסטיבלים מקהלתיים וזכינו במדליית זהב. גם בישראל זכינו בתחרות של עמותת סולם מיל"ה. אבל עוד לא הופענו בהפקה מסודרת גדולה – כי זה דורש תקציב וכסף. זה החלום".
למה אתן נקראות 'The Pitches'?
"הסרט "Pitch Perfect" הוא זה שגרם לפריצה גדולה של מושג 'שירת א-קפלה' בעולם, ואני מאוד שמחה שכך, כי לדעתי אנשים ששרים ביחד הם אנשים בריאים יותר, רגועים יותר ושמחים יותר. ואם הם מצליחים לשיר יפה אז הם גורמים לשמחה ונעימות גם למאזינים".
חברות הלהקה
אליזבט דנילוביץ' (43) מחולון, מורה לאנגלית בחינוך מיוחד (סופרן ראשון)
לילה זיסמן (49) מחולון, מתורגמנית רוסית-אנגלית ומטפלת בקשישים (סופרן ראשון)
אולגה קלינקינה (49) מירושלים, מתרגמת בחינות פסיכומטריות רוסית-עברית (סופרן שני)
דינה פנסקי (46) מחולון, בודקת תוכנות ותומכת טכנית (סופרן שני)
ז'וליה הולמבר (53) מחולון, מנהלת פרויקטים (סופרן שני)
ולריה ברזנר (47) מראשון לציון, עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית (אלטו ראשון)
מקה ברברש (43) מראשון לציון, אומנית מניקור ופדיקור (אלטו ראשון)
ילנה טומפקוב (49) מחולון, מטפלת ברפואה סינית (אלטו שני)
טניה רזניק (53) מחולון, גננת בחינוך מיוחד (קול טנור במקהלה, הקול הנשי הכי נמוך)
