כתבה: אלינור לוגאסי.
מגיל קטן עסק רחמים בכתיבה. חלק מהסיפורים והשירים שכתב עדיין שמורים אצלו במגירה. הספר שלפנינו, "לך תבין אנשים" הינו ספר שיש בו הכל, ספר מרתק ומעורר השראה, שמראה לנו צד אחר של אנשים, שלעיתים אנחנו לא רואים.
האם הכתיבה תמיד הייתה בחייך?
אני חושב שכן, אם כי לא נתתי לה מספיק מקום. זכורים לי שני אירועים של כתיבה בתקופת הלימודים בבית ספר היסודי, אחד מהם היה בעקבות אהבת ילדות בין תלמיד ותלמידה, וכתבתי על כך שיר קצר בחרוזים... השני היה כתיבה משותפת עם בן כיתתי. התחלנו לכתוב ספר על מלחמת צרפת- ספרד במאה ה - 17, אולי בעקבות לימוד נושא הזה בשיעורי היסטוריה. הסיפור היה שמור אצלי עד לפני 10 שנים, אך אבד לאחר פגישת מחזור. גם כתלמיד בתיכון כתבתי הרבה שירים ששמורים אצלי עד היום. אחד השירים הראשונים – "הגם שאול בנביאים" – פורסם ב"מעריב לנוער". בשנות בגרותי לא הרביתי לכתוב. כתבתי בדרך כלל לקראת מיפגשים חברתיים או לרגל ארועים בעבודה,, ברכות לארועים משמחים, ולהבדיל, הספדים על מכרים שהלכו לעולמם. עם זאת, תמיד היה נטוע הרצון לכתוב על תקופת ילדותי, אפילו חשבתי על שם לספר: "על החול החם".
מאין הגיעה ההשראה לסיפורים הקצרים?
גדלתי במשפחה מרובת ילדים, פשוטה ואוהבת. ילדותי הקסומה ליוותה אותי גם כשהקמתי משפחה משלי, משפחה אהובה, שחוויתי איתה חוויות נפלאות כאדם בוגר. כל מה שעברתי, כל החוויות והזיכרונות, הן בילדותי והן כאדם בוגר, היוו השראה לסיפורים שלי, לכתיבה האישית שלי. ניסיתי לבטא בכתיבה את אהבתי לאנשים ולחוויות שהטביעו בי את חותמם ומעוררים בי געגועים גם היום.
את ההשראה לסיפורים הבדיוניים שאבתי ממספר מקורות: הערכים שאני מאמין בהם, כשאלה מתנגשים עם הערכים שאני רואה כנתפשים ראויים בעיני הסביבה והחברה שבה אני חי. מאורעות שונים שקרו סמוך לכתיבת הסיפורים עוררו בי את הדחף להביע את דעתי ולכתוב ביקורת על מה שאינו תואם את מה שאני מאמין בו. מקור אחר הינו המורשת של העם היהודי, שאני מוקיר ומעריץ. מגיל קטן למדתי תורה ומאז נטעמה בי האהבה למורשת שלנו.
מקור נוסף הוא הדמיון- איך לא? אנשים שמכירים אותי אומרים שיש לי דמיון פורה, ואכן השתמשתי בו בכתיבה שלי. דחיפה עיקרית הייתה השתתפותי בסדנאות לכתיבה יצירתית, שבהן הועלו נושאים ומוטיבים לכתיבה. התגובות שקיבלתי על הכתיבה שלי נתנו לי השראה וביטחון להמשיך בכתיבת הסיפורים.
האם אלו סיפורים שכתבת לאורך השנים? או החלטה של רגע?
חלק מהסיפורים, בעיקר האישיים נכתבו במשך זמן ארוך. תקופה ארוכה עלו בי רעיונות שרציתי לזכור אותם ליום בו אוכל להפיק מהם משהו ממשי. כשצצה בי מחשבה על חוויה או דמות שהשפיעה עליי כתבתי אותה במשפטים בודדים, ראשי פרקים עם שיוך לנושא, כמו משפחה, חברים, הורים, אחים, חברים, בית ספר, שכונה, אדם קרוב שהלך לעולמו וכד'. כשכתבתי את הסיפורים שאבתי את ראשי הפרקים והרחבתי אותם. חלק אחר, בעיקר הסיפורים הבדיוניים נכתבו כמעט "בן רגע". לפעמים ישבתי באופן רציף ימים על ימים, הפעלתי את הדמיון ופשוט כתבתי, וכשהסיפור היה גמור עברתי עליו שוב עד לגרסה הסופית.
האם נתקלת בקשיים או אתגרים במהלך הכתיבה?
בכל סיפור שכתבתי רציתי להביע את עצמי ולהדגיש את הערכים שאני מאמין בהם. לפעמים רציתי לצאת בביקורת חריפה נגד דמויות או מעשים, או קבוצות מסוימות של אנשים, או תופעות שהתפשטו נגד עיני, אך לא יכולתי לעשות זאת באופן גלוי. האתגר היה להשאיר את הדברים במישור של פרוזה, מטאפורה, גם כדי שהסיפור יעניין את הקורא, וגם כדי לא לכתוב מאמר ביקורת או פרשנות עיתונאית. באחד הסיפורים שלי – "מישהו כאן אמר "ערכים?"" אני יוצא בביקורת חריפה מאוד נגד תופעות שונות בחברה הישראלית, תופעות שאני רואה בהן אובדן של הערכים של עם ישראל – מורשתו, תורתו, דתו, תרבותו, חזונו. היה לי קשה מאוד לכתוב ביקורת נוקבת על הדברים השלילים שאני רואה בחברה הישראלית כי אני אוהב את המדינה. הדילמה שלי היתה זאת: הרי יכולתי לכתוב על הרבה דברים חיוביים שיש בישראל, אז למה בחרתי לכתוב דווקא על הדברים השלילים? משום שכואב לי שאנחנו מאבדים את הערכים האנושיים הנפלאים של העם שלנו לדורותיו. הדברים החיוביים נראים בעיני כנורמה, כמובנים מאליהם, שאין צורך להרחיב עליהם את הדיבור. האתגר שעמד בפניי היה לומר את מה אני רוצה לומר, מתוך כאב, אך גם מתוך אהבה. לצורך זה רתמתי את המדע הבדיוני לעזרתי, ואת הביקורת שלי עטפתי במסווה של ביקור של משלחת של חייזרים מגלקסיה רחוקה במדינת ישראל, ואותה משלחת חושפת אותנו במערומינו.
קושי נוסף היה בבחירת הסיפורים שיכללו בספר, הן מבחינת האיכות, הן מבחינת הנפח והן מבחינת השילוב בין הסיפורים האישיים לבין הדמיוניים. בעזרתה של העורכת ועם פשרות שעשיתי עם עצמי הגעתי לתכולה הנוכחית של הספר.
אתה מתכנן להוציא עוד ספרים בהמשך?
אין לי דעה מגובשת בעניין זה. בשנים האחרונות כתבתי סיפורים נוספים, אך לאחרונה אני כותב בעיקר "מזמורים" – שירים בחרוזים, שיש בהם סאטירה, הומור, ביקורת, שבח, הערכה ותודה והם נוגעים בתחומים שונים- משפחה וזוגיות, אנשי ציבור ומדינאים, פוליטיקה, מדינת ישראל והעולם, אנשים שאני רוצה להביע את הערכתי כלפיהם ועוד. ייתכן שאקבץ אותם לספר "מזמורים", כמובן לאחר בחינה חוזרת ועיבוד וליטוש נוספים, ואוציא אותם לאור.
מהי כתיבה בשבילך?
ראשית, הכתיבה הינה דרך מצוינת להכיר את עצמי. במהלך הכתיבה, הכרתי את עצמי הרבה יותר לעומק, לטוב ולרע, והגעתי לתובנות רבות. הכתיבה הינה כלי להתבוננות עצמית ולהעמקת ההבנה של האחר. למדתי שאני צריך להביט על הדברים לא רק בעיניים שלי, אלא גם דרך העיניים של הזולת, אפילו כשאינני מזדהה עם דעותיו. דבר נוסף שלמדתי הוא, שכל אדם צריך לקבל באהבה את מה שיש לו ולשמוח בחלקו. עם זאת חשוב שהוא יעמיד לעצמו חלום/ אתגר ויפעל להגשים אותו, וכשהוא מגשים את החלום, שיעמיד לעצמו את החלום הבא.
הכתיבה מתגמלת אותי מאוד. אני מרגיש לפעמים שיש בי דברים בוערים שרוצים לצאת החוצה. כמו שאמר הנביא ירמיהו: "והיה בלבי כאש בוערת עצור בעצמותיי..." וכשאני מוציא את הדברים מהלב זה מוריד ממני מתח כלוא.
"לך תבין אנשים" כשמו כן הוא, מראה לנו צד אחר של אנשים, כפי שהם נראים בעיני הסופר ובהתייחסות לערכים שהוא גדל עליהם, עם האהבה שיש בתוכו. וכמו כל אומן אשר מוציא את האומנות שלו החוצה, גם כאן, רחמים גוב- ארי מעניק לנו סיפורים קולחים ומעניינים שאי אפשר להניח מהיד.
