סוף השנה כבר ממש כאן - ואיתו חלוקת התעודות. במשפחות רבות מרגישים את המתח באוויר.
3 צפייה בגלריה
אם ההורה "לא מבין מאיפה זה הגיע" ביום קבלת התעודות, כדאי לבחון את הנוכחות והמעורבות שלו במהלך השנה
(צילום: shutterstock)
מצד הילד: איך אני אסביר את הציונים האלה להורים? מה אעשה כשהם יגלו שאני בכלל לא נמצא בשיעורים? מה שחסר לי עכשיו זה שהם יתחילו לכעוס עליי, לחפור לי ולהעניש.
מצד ההורים: אני מקווה שהתעודה הפעם תהיה טובה. מה נעשה עם חוסר הרצון של הילד ללמוד? אם עוד פעם יגידו שהוא מתפרע באמת כבר לא נדע איך להגיב.
קראו גם:
התסריט הזה הוא חלק מחייהן של לא מעט משפחות. יש ילדים רבים שמבחינתם חלוקת התעודות היא מסיבה שמסמנת את החופש הגדול. אבל יש גם ילדים שהיו שמחים מאוד לדחות את הקץ. למה? כי הם יודעים שהתעודה לא תחמיא להם ושההורים שלהם ישלפו את המבט הנזפני והביקורתי. עבורם התעודה לא מסמנת את תחילת הקיץ אלא את "השיחה" שממתינה להם בבית.
תעודה היא הסימפטום, לא הבעיה
חשוב שנזכור: להיות ילד - זה קשה, להיות מתבגר – קשה אפילו יותר. מבחנים, תחרותיות, קושי חברתי, רשתות חברתיות ומה לא. כשחוזרים מ"זירת הקרב" הזאת, הבית חייב לשמש כמפלט של שקט וביטחון.
אנחנו, כהורים, חייבים להכיר את הילדים שלנו, לדבר איתם, לקבל אותם כמו שהם ולא לרדת עליהם.
אם לילד יש קושי להקשיב בכיתה, ללמוד במקצוע מסוים או להשתלב חברתית, הבית אמור להיות המקום שיכיל ויעניק אוזן קשבת ופתרונות.
חשוב למקד את הקשיים: אם לילד יש ציונים נמוכים או בעיות התנהגות, כנראה שהגורם למצב הוא קושי רגשי או לימודי.
אם יש לו ליקויי למידה או בעיה חברתית, נמצא איתו את הדרך להתמודד ולהתגבר. אם הוא מתפרע - חשוב שנבין ביחד מה המניע ולא ננסה להחליק ולטאטא מתחת לשטיח.
המקרה של איתי
איתי (שם בדוי), תלמיד בחטיבה, חווה קושי בבית הספר והתהלך לאורך זמן במצב רוח ירוד, בלי חשק ללמוד.
אמא שלו סיפרה לי שהוא "בורח למסכים", "לא משקיע" ומקבל ציונים נמוכים. ההורים נעו בין כעס לייאוש, הגיעו למסקנה ש"הילד גם ככה לא יכול ללמוד" והיו על סף ויתור – "לא רוצה – שלא ילמד".
כשההורים כועסים – ובכך גורמים לילד "לקחת את עצמו בידיים וללמוד" – הם בעצם רק גורמים לבעיה האמיתית ולקושי שלו להידחק הצידה, או גרוע מכך - להחמיר.
בלי הפתעות
אם התעודה מפתיעה את ההורים בסוף השנה – ברור שיש פה בעיה. כי במצב תקין, הורים יודעים מה יהיה כתוב בגיליון הציונים. הם אמורים להיות מודעים לקשיים במקצועות מסוימים, לציונים הצפויים ולקיומן של בעיות התנהגות.
אם ההורה "לא מבין מאיפה זה הגיע" ביום קבלת התעודות, כדאי לבחון את הנוכחות והמעורבות שלו במהלך השנה, כי משהו כנראה התפספס בדרך.
הפתרון הוא כמובן לשמור על תקשורת רצופה עם הילדים כל השנה, לתפוס את הקשיים כשהם קטנים ולתת להם מענה מדויק ככל הניתן.
באיזה צד אתם?
תפקידנו כהורים הוא להיות בצד של הילדים ולא נגדם.
השיחה שלנו עם הילד צריכה להתנהל מכיוון ה"מה נעשה יחד כדי לעזור לך" ולא: "איך תעשה שהציון יעלה". בסופו של דבר, לא הציון הוא העניין המרכזי אלא ביטחונו ואושרו של הילד שלנו.
חשוב שנזהה איפה קל או נוח לילד, ולשם נכוון אותו. במקביל, נזהה איפה הקושי, לא נתעלם ממנו – ונגיש לו את הסיוע בהתאם.
בלי משבצות
הערות בתעודה מכניסות ילדים ל"משבצת", שגם הסביבה וגם הילד מתחילים להאמין לה. למשל: ילד בכיתה א' ששומע שהוא "בעייתי", ייכנס למשבצת "הבעייתי" ויאמץ אותה עד סוף י"ב.
זה תופס גם לגבי ה"עצלן", ה"מעצבן" ושאר הכותרות שקל להדביק וקשה להסיר.
מי עושה את השינוי?
לפעמים ההורה הוא זה שצריך לעשות את השינוי, ולא הילד, לכן כדאי שהוא זה שיקבל הכוונה, כדי לעזור לילד להרגיש טוב יותר. מובן שסוג השיחה והטיפול משתנה בהתאם לגיל הילד – וזה שונה אם הוא בן 6 או 16, ועדיין, גם כשהילדים שלכם גדולים, הם עדיין ילדים שצריכים הורים מכוונים, שרואים אותם ועוזרים להם להתמודד.
ההקלה הנפשית והרגשית שתהיה לילד אולי תפנה לו זמן ויכולת רגשית לרצות להשתפר, להשקיע ולהצליח יותר, אבל מה שהכי חשוב זה שיידע שרואים אותו. כל הזמן. ומאמינים בו. ולא מוותרים עליו. ונלחמים עליו. וחשים אותו מעבר להתנהגות החיצונית.
ילד שמרגיש שהוריו נעמדים על הרגליים האחוריות ועושים הכל כדי שימצה את יכולותיו, יסתובב בעולם בתחושה מעצימה ובידיעה שיש מי שעומד מאחוריו.
זה קצת מטעה כשהם מתבגרים ונשמעים דעתנים וקולניים ויודעים הכל, אבל אסור לנו לשכוח: הם עדיין זקוקים ליד המכוונת ולמבט העיניים שלנו שרואה אותם – ולא רק את המספרים שהביאו בתעודה.
נעמה צובל - יועצת זוגית ומדריכת הורים למתבגרים ולגיל הרך. טל. 052-5555339. בקרו אותי באתר
