"אנשים לא משתנים", היא אמרה לי את המשפט הזה שאנשים אומרים כאילו הוא נכון. המשפט שיחד עם "אני לא כזאת" הם שני המשפטים הכי טיפשיים שיש.
כי אנשים כן משתנים. ואת אולי לא היית כזו, אבל את יכולה להיות.
כל מה שתרצי.
× × ×
היום הוא היום הראשון ללימודים. זה יום חגיגי כזה, כי הוא התחלה. השאלה היא התחלה של מה.
כי התחלות הן גם הזדמנות.
אני למדתי בחמישה בתי ספר בארבע ערים שונות. פעם אפילו התחלתי ללמוד בבית ספר חדש באמצע השנה, כי ההורים החליטו לעבור לעיר אחרת בפסח. אני יודעת שיש הרבה ילדים שלא אוהבים לעבור, וזה קשה להם. אני אהבתי את זה.
זו הייתה הזדמנות עבורי לנקות את השולחן ולהתחיל מחדש בלי שמכירים אותי. בלי שיודעים עליי כלום.
לפעמים גם להמציא אותי מחדש.
"לכל אחת הסיפור שלה, ואם את לא אוהבת את מה שקורה בו, תכתבי אותו מחדש", כותבת גאיה קורן בספרה "אני מלכה — גרושה באושר" שיצא עכשיו לחנויות. "את יכולה להמציא את עצמך בכל גיל, כי זה לא משנה כמה שנים אנחנו חיות — משנה מה אנחנו עושות בזמן הזה ואיך אנחנו עושות הכי טוב שאנחנו יכולות. אף אחד לא יכול לגרום לך להרגיש נחותה ללא רשותך", אמרה פעם אלינור רוזוולט, אשתו של הנשיא האמריקאי פרנקלין רוזוולט, שהייתה פוליטיקאית בעצמה. היא צדקה, כמובן. זאת המסיבה שלי, ואני אבכה כשבא לי ו"אצחק כשמצטחק לי".
הספר בועט בהרבה מוסכמות. יש בו הרבה דברים חכמים, הרבה דברים נוגעים ללב וגם כמה דברים שאף אחד לא מדבר עליהם, והם לא קלים. זה לא ספר שנוקט עמדה לגבי גירושים ולחלוטין לא מסתיר את הקושי. זה כן ספר שמי שנמצאת בתוך המערבולת הקשה הזאת, הכואבת, המטלטלת, תמצא בו הרבה כוח.
כמו שיחה על הבר עם חברה אחרת, שעברה את זה ויכולה לחבק אותך. ולתת עצות לדרך.
× × ×
עד היום אני זוכרת את היום הראשון בתיכון החדש. כולם נראו לי מבינים וגדולים ממני. והייתי שקטה (לא מתאים לי) והתרכזתי בללמוד את הסביבה החדשה.
באותו היום הבנתי מה אני רוצה להיות. רציתי להיות מיוחדת.
היה ברור לי שאף אחד לא ממש מסתכל עליי, היות שאני לא הכי רזה, לא הכי יפה, לא הכי כלום, ובעיקר הייתי אפרורית ומשעממת לעומת כל הבנות המיוחדות כל כך שהיו שם.
אז החלטתי להפסיק לשעמם.
עוד באותו אחר צהריים לקחתי מספריים וגזרתי את חולצת בית הספר (מה שגרר זעקות אימה של אימא שלי) ומצאתי איזו אבן בחצר של הבניין ושפשפתי את הג'ינס. "סטון ווש" עבודת יד.
למחרת ראיתי את הכתב של אתי נפתלי שישבה לפניי. היה לה כתב בוגר כזה, אחר, מיוחד. והחלטתי להתחיל לכתוב בכתב קוצני, חד, שישלים את השינוי האישיותי שהמצאתי לעצמי.
× × ×
"גירושים זה הזמן הנכון שבו את מוצאת את עצמך, או טוב מכך, ממציאה את עצמך", כותבת גאיה קורן. "אני הייתי נשואה עשור וחצי, פתאום נשארתי לבד והבנתי שאני צריכה ללמוד שפה חדשה. לתכנן הכול לבד, לבדוק מה עושים בסופי שבוע כשהילדים לא בבית, להגדיל את אפשרויות הפרנסה ועוד. בשעה שהראש שלי היה עסוק בדברים הישרדותיים מהסוג הזה, בפנים התחוללה המהפכה האמיתית: התחלתי לגלות מי אני. כל כך הרבה שנים הייתי עסוקה בסטטוס קוו, יישרתי קו, התפשרתי, ריציתי, הסכמתי — עד שלא היה לי מושג מי אני כשאני לבד, באמת לבד".
× × ×
הנה מתחילה לה עוד רגע שנה חדשה. יש מי שמתחילים עכשיו בית ספר חדש, יש כאלה שחזרו לעבודה מחופשה שבה נשבעו לעצמן להיות אחרות, בבית או בעבודה, אולי להיפרד מפחמימות או להתחיל לרוץ, לא לשתוק או לדרוש קידום או לעבור.
וזה זמן טוב.
להתחיל להיות מי שבא לך.
ולא, לא צריך להתגרש בשביל זה.
× × ×
באותה שנה ראשונה בתיכון, אחרי כמה חודשים עם כל המגניבים (היום היו קוראים להם היפסטרים), אחרי הרבה חולצות שנראו כמו סמרטוטים, תספורת אחת מטופשת מאוד שאחריה היה לי שנים שיער קצוץ, ודיאטת כאסח שלא כל כך הצליחה, החלטתי לחזור ולהיות אני.
הבנתי שאני לא יכולה לשחק מישהי אחרת.
אבל חזרתי לעצמי אחרת. ידעתי מה מתאים לי ומה לא.
ידעתי שאני כישלון אופנתי אבל חברה טובה. שאני פטפטנית, ושום ניסיון לעטות עליי את דמות המסתורית המרוחקת לא יצלח, כי בסוף יהיה לי משהו להגיד, ואני לא אדישה. כי אכפת לי.
כזו אני.
זה היה שיעור חשוב, והוא ליווה אותי מאז עוד הרבה פעמים.
× × ×
רק דבר אחד נשאר לי מאז, זה שבגללו לא נעים לי מגרפולוגים. הכתב שלי.
כי זה בכלל לא הכתב שלי, זה הכתב של אתי נפתלי, שהעתקתי.
