מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?
זו אחת השאלות הראשונות ששואלים אותנו כילדים, וכל ילד יכול לענות על השאלה הזו, למרות שהתשובה יכולה להשתנות מאות פעמים אחר כך.
אני, למשל, רציתי להיות נינג'ה. הייתי צופה בלופ בסרטי "נינג'ה אמריקאית", "קראטה קיד" וסרטי ברוס לי, ומנסה לחקות את ביצועי הקארטה.
למרות שהשקעתי הרבה מאוד שעות באימונים, כבר אז הבנתי שהיה לי אפס כישרון לדבר הזה, אבל לא ויתרתי על החלום להיות נינג'ה עד גיל 10 בערך, שזה גיל מאוחר יחסית כשמדובר בלהיות נינג'ה.
הדבר השני שהחלטתי שאני רוצה להיות, משורר וסופר (שאם תשאלו אותי, זה לא פחות מופרך מהרצון להיות נינג'ה), לא השתנה אצלי אף פעם.
כבר מגיל צעיר ידעתי שאני רוצה לעסוק בכתיבה. רק בזה התמקדתי, ורק ועל זה חלמתי, ורק את זה זימנתי לעצמי כל לילה לפני השינה.
וכשאני חושב על זה, יש משהו מאוד ילדותי בבן אדם שקיבל החלטה מגיל צעיר לגבי מה הוא היה רוצה לעשות כשיהיה גדול. ולא רק ילדותי, יש בזה אפילו משהו מטורלל ויהיר, לחשוב ולהחליט שאתה יודע כבר בגיל צעיר, איך אתה רוצה שחייך ייראו ועל מה תרצה לכלות את זמנך בעולם הזה.
× × ×
ויש אנשים, קצת פחות ילדותיים לתפיסתי, שגם בגיל שלושים, ארבעים וכן הלאה, עדיין לא יודעים מה הם היו רוצים להיות כשיהיו גדולים. הם מנסים כל מיני דברים, לומדים מלא דברים, הולכים וחוזרים, נמצאים במעין חיפוש תמידי. לפעמים הם מוצאים ולפעמים לא, אבל החיפוש תמיד נמשך.
אני לא יודע להגיד אם זה נובע מרגש אמיתי, או שמא זה סוג של "הדשא של השכן", אבל אני קצת מקנא באנשים האלה. בזמן שאני - עוד בצעירותי - סגרתי לעצמי את האופציות מה לעשות בחיי, הם רק הגדילו לעצמם את האפשרויות.
שלא יובן לא נכון, אני מודה לאל על כך שזכיתי להגשים את רצוני ולעסוק בכתיבה. אני מאוד אוהב את מה שאני עושה, חוץ מהחלק הזה שאסור לך להתלונן על כך שכתיבה היא עבודה מאוד קשה, כי היא לא נתפסת ככזאת, ויש הרגשה שלא נעים לך להתלונן על כך שאתה עובד קשה, כי כאילו "מה אתה כבר עושה? יושב מול מחשב וכותב כמה מילים. בוא נראה אותך נוסע על משאית תובלה או פורק ארגזים בשמש הקופחת".
אז כן, הם צודקים. עדיין, רוב חיי עבדתי בעבודות פיזיות וגם תחת השמש הקופחת, ואין מה להשוות, זה יותר קשה, הרבה יותר קשה, אבל זה לא אומר שכתיבה היא לא עבודה קשה. זה אמנם קושי אחר, אבל בחיי שיש ימים שאני יוצא מהם מותש יותר מהימים בהם עבדתי במטבח מארבע לפנות בוקר ועד שבע בערב.
וחוץ מזה, ברור לי שהחיים הם לא תוכנית כבקשתך ורוב בני האדם לא זוכים להגשים את רצונם, ובטח לא כזה שהולך איתם מגיל צעיר.
זוגתי עמירה ואני שונים מאוד בלא מעט דברים, זה אחד מהם. בזמן שאני כיוונתי במשך שנים את החצים שלי למטרה מאוד ספציפית, היא לקחה את החצים שלה ויצאה לטייל. לפני יותר מעשר שנים היא למדה רפלקסולוגיה, טיפול בכאב ועיסוי רפואי, עבדה בזה קצת ושינתה מסלול. ניהלה כל מיני מקומות, אחרי זה עסקה בחינוך ובחינוך מיוחד, עד שהיא התקדמה לתפקיד בכיר ועזבה, כי זה לא מה שהיא רצתה לעשות בחיים.
משם היא הלכה ללמוד מחשבים, סיימה בהצטיינות ולא רצתה לעסוק בזה. השנה היא לקחה זמן לעשות חושבים עם עצמה, החיפוש האינסופי כבר התחיל להכביד ולהעיק עליה. שום דבר לא נראה באופק מבחינתה והתחלתי לדאוג לה קצת, שלא תתייאש ותבחר בברירת מחדל. בכל זאת, אני יודע שאני לא אובייקטיבי במקרה הזה, אבל היא הבנאדם הכי מבריק, נבון וחרוץ שאני מכיר.
וככה פתאום, בלי שום הכנה מוקדמת, באיזו שבת אחת נסענו לבקר את אח שלה, וחבר שלו בדיוק היה אצלו. החבר הזה הוא מעסה רפואי ומטפל בכאב מהטובים בארץ, והוא זרק לאוויר שהשבוע הוא עורך קורס קצר עם שני מומחים מאנגליה שבאים להרצות ולהדריך. עמירה שאלה אותו אם היא יכולה לבוא לקורס והוא אמר שכן.
עמירה חזרה מהקורס קורנת, כמו פיראט שמצא את האוצר האבוד שחיפש כל חייו. ישבנו במרפסת עם היין שלנו כמו בכל ערב והבטתי בה, היא הייתה מאושרת.
"אני יודעת", היא אמרה.
"יודעת מה?", שאלתי.
"מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה".
× × ×
אנחנו ביחד כבר 15 שנים ואף פעם לא שמעתי אותה כל כך נחרצת ובטוחה בעצמה. לפעמים אנחנו מחפשים ומחפשים, ומרוב שאנחנו רגילים להיות במצב חיפוש, אנחנו כבר שוכחים את מה אנחנו מחפשים, ושבכלל מצאנו אותו כבר מזמן.
אבל החיפוש הזה הוא בעל משמעות, הסיבוב הזה שהיא עשתה - אפילו שלבסוף חזרה לנקודת ההתחלה - הוא בעל ערך בעיניי.
ובאמת שהייתי מאושר לשמוע אותה כל כך החלטית, אבל למרות שידעתי שזה לא רגיש מצידי, ממש עמד לי על קצה הלשון לשאול אותה - מה זה אומר, שהחיפוש הסתיים?
אבל אז בדיוק הילדה שלנו יצאה מהחדר שלה וקראה לנו - "אמא, אבא", כנראה התעוררה מאיזה חלום והבנתי שהחיפוש שלנו ממש לא הסתיים, אלא בעצם רק התחיל.
אתגר קרת, נינג'ה, אמא
בילדותי, כשלא שיחקתי כדורגל, קראתי סיפורי הרפתקאות והחבאתי את הספרים מתחת למיטה כי חששתי שהחברים שלי יראו שאני קורא ספרים ויצחקו עליי. כשהייתי נער כבר רציתי להיות אתגר קרת, אז כתבתי סיפור קצרצר על מישהו שגר עם אמא שלו בדירה קטנה בשיכון ולמרות שהיה שחקן גולות גרוע, לא ידע איך מתפעלים יו יו ולא הצליח אף פעם לגלוש על רולרבליידס, הפך להיות סופר מצליח. בסוף אמא שלו מתה בפיגוע באוטובוס והוא בכלל חלם להיות נינג'ה.
לפני כמה זמן אמא שלי שאלה אותי "מה חלמת להיות כשתגדל?"
"אתגר קרת" עניתי.
"מי זה?"
"סופר מצליח".
היא צחקה.
"מה מצחיק?" שאלתי.
"סתם נזכרתי שפעם שאלתי את אבא שלך מה הוא חלם להיות כשיגדל".
"ומה הוא אמר?"
"נינג'ה".
"נינג'ה?"
"הוא סתם צחק, הוא אמר שהוא לא זוכר שהיו לו חלומות כשהיה ילד".
"ומה את חלמת להיות כשתגדלי?"
"אמא".
