את הבוקר ההוא, לפני כ־26 שנה, לבן פטרוביץ', מנהל קבוצת הנשים החדש של אליצור חולון, מתקשה לשכוח. תאונת דרכים קטלנית בגרמניה הובילה ב־7 ביוני 1993 למותו של דראז'ן פטרוביץ' הקרואטי, אולי גדול שחקני הכדורסל האירופי בכל הזמנים. מאז חייו של לבן, מעריצו של הכוכב האגדי, קיבלו תפנית של 180 מעלות, שהתחילה בכך שהחליט להחליף את שם משפחתו לזה של אלילו.
"משוגע עליו"
בילדותו שמו היה לבן בן לוי (זו לא טעות, לבן הוא שמו הפרטי), אבל שבוע אחרי שהפנומן הלך לעולמו החליט הצעיר בן ה־21 דאז לשנות את שם משפחתו. "הלכתי למשרד הפנים ועשיתי את זה, לא שאלתי אף אחד", הוא מספר.
גם משפחתו של לבן הבינה מהר מאוד עד כמה הוא 'משוגע' על כוכב העבר האגדי. "ההורים שלי ידעו שהם לא יכולים לשנות את ההחלטה שלי. דראז'ן הגיע לארץ בזמנו עם ריאל מדריד ועשיתי הכל כדי לפגוש אותו. ישנתי יומיים ליד המלון שלו, שם כבר ראיתי אותו ואמרתי לו כמה אני אוהב אותו. ראיתי את ההתנהלות שלו, מה הוא אוכל, איך הוא מכין את עצמו למשחק".
השם שלך עורר סקרנות במשך השנים?
"לא שמעתי משהו מיוחד, היחידים ששאלו שאלות הם אנשי תקשורת. כשהגעתי בזמנו להפועל ת"א, היתה אפילו כותרת 'פטרוביץ' מגיע להפועל'. זה היה שנים אחרי המשחק המפורסם שבו דראז'ן קלע 59 נקודות נגדם".
את הבשורה על מותו הטראגי של הכדורסלן זוכר פטרוביץ' כאילו נמסרה אתמול: "בשבע בבוקר באו אלי למיטה וסיפרו לי על זה", הוא משחזר. "בהתחלה לא האמנתי. אני מספר לך את זה וגם עכשיו יש לי צמרמורת. חיכיתי לחדשות ברדיו. אז לא היו עדיין אינטרנט ורשתות חברתיות. כשבחדשות הודיעו על הטרגדיה, הייתי בהלם. הסתגרתי בחדר, בכיתי. הקרובים אלי חשבו שאני הולך להתאבד".
לבן, כיום בן 47, נחשב כאמור לאחד המעריצים הגדולים ביותר של כוכב העבר האגדי, מי שכונה 'מוצרט של הכדורסל' ואשר הלך לעולמו בשיא הצלחתו בהיותו בן 28 בלבד. הוא מספר שעד היום הוא שומר על קשר קרוב עם בני משפחתו וחבריו של דראז'ן, וכמו כן היה זה שארגן את האזכרות השנתיות לשחקן ובביתו יש עשרות כתבות, מזכרות ופריטי אספנות נדירים ששייכים, בחלקם, לכוכב הקרואטי המנוח.
ההערצה לאגדת הכדורסל החלה אי שם ב־1984, כשדראז'ן הגיע לראשונה לארץ עם קבוצתו ציבונה זאגרב למשחק מול מכבי ת"א. "התלהבתי ממנו ישר", נזכר לבן. "הוא היה עושה דברים בלתי נתפסים. אני זוכר שהייתי מנסה בבית לחקות אותו. הוא היה מבורך, השחקן האירופי הכי גדול שיש. הוא כל כך הותיר עלי רושם עד שחמש שנים מאוחר יותר כבר טסתי למשחקים שלו ברחבי היבשת ולאליפויות אירופה".
את דראז'ן פטרוביץ', באופן מפתיע אולי, הדור הצעיר פחות מכיר. הוא היה אמור להיות בן 55 כיום, אם עדיין היה בחיים. כישרון כדורסל שהחל את דרכו בשיביניק הצנועה והפך לכוכב ענק בציבונה זאגרב ובריאל מדריד, והיה לאחד האירופאים הראשונים שהגיעו לשחק ב־NBA. בתחילה בפורטלנד ולאחר מכן בניו ג'רזי. עד מותו הטרגי הספיק פטרוביץ' להשיג שלל תארים - מגביע השחקן המצטיין באליפות העולם, דרך שתי זכיות ביורוליג ובגביע ספורטה ועד כניסתו להיכל התהילה של הליגה הטובה בעולם. במדי הנבחרת הוא זכה בשתי מדליות אולימפיות עם יוגוסלביה, בעוד מדליה עם קרואטיה, באליפות אירופה אחת ובמונדובאסקט אחד. באירופה הממוצעים שלו לא ירדו מ־30 נקודות בערב וחצו אף את רף ה־40.
עד כמה באמת דראז'ן היה אחד הכדורסלנים הגדולים שהיו באותה תקופה?
"היה לו הכל. כל דבר ששחקן צריך וכל דבר שצופה לראות משחקן. קליעה, מסירה, הטעיות, דברים מיוחדים. האסיסטים שלו היו מדהימים. גם ההתנהלות שלו מול קהל. הוא היה מרגיז את הקבוצה היריבה, על כל דבר צוחק ומחייך. אני חייתי את זה לא 24 שעות ביממה, אלא 24 שעות ושנייה".
במשך השנים, כאמור, פטרוביץ' התחבר מאוד גם למשפחתו של דראז'ן. "בחודש הראשון לפטירתו גידלתי זקן. הופעתי ב'ערב חדש' ובתוכניות נוספות. כבר אז הבינו את האהבה שלי אליו. מאז נסעתי מלא פעמים לקרואטיה. התחברתי לאמא שלו, לאח שלו. את החברים הקרובים שלו אני הייתי מזמין ארצה ומבלה איתם. אני יכול להגיד בוודאות שהאהבה לדראז'ן עלתה לי עד היום יותר ממיליון דולר".
נסחפת קצת, לא?
"עברתי יבשות ומדינות בשבילו. לאמא שלו הייתי מביא במתנה תכשיטים. עד היום יש לה תליון שלו ממני. בזאגרב אני מוכר וידוע. כשאני נוחת שם, מחכה לי נהג צמוד ואני כמו בן בית אצל המשפחה שלו. יש להם דירה נוספת, שהם נותנים לי מפתח ואני מתארח שם חופשי, מתי שאני רוצה".
לבן חלם בעצמו להיות שחקן כדורסל מקצועני, בדיוק כמו אלילו ובתחילת דרכו אף נחשב לכשרון, אבל בשלב מסוים הבין שכוכב גדול הוא כבר לא יהיה והחליט לפנות לתחום עיסוק אחר. "הכי רחוק שהגעתי היה לאליצור פ"ת. השארתי אותם בליגה", הוא צוחק. "אני מרגיש פספוס גדול כי הייתי יכול להגיע רחוק. היתה לי קליעה מדהימה. סבלתי פשוט מחוסר מזל, אבל אני בן אדם מאמין. מה שצריך לקרות - קורה. באמת שאני חושב שהכל יצא לטובה".
על הפרקט הוא לא הצליח אמנם להטביע חותם כשחקן, אבל מסתבר שפטרוביץ' מקושר לגדולים ביותר בכדורסל הישראלי. הוא מקורב לעומרי כספי ובשנים האחרונות נמצא בקשר רציף גם עם דני אבדיה וים מדר. "את כספי הכרתי ב־2005 במקרה, בלובי בזאגרב. רציתי להיפגש עם חברים וראיתי אותו בחדר המחשבים של המלון באחת בלילה. שאלתי אותו: 'אין לך משחק מחר?'. הוא ענה לי שהוא חייב למצוא משהו במחשב. מפה לשם, עד היום אנחנו חברים קרובים. כל קיץ, בכל השנים שלו ב־NBA, כשהוא היה חוזר לישראל לחופשה - הייתי צמוד אליו. עוזר ומטפל לו בהכל".
"בשנים האחרונות אני ודני אבדיה חברים טובים מאוד. אנחנו כמו שאומרים באיטלקית 'פליצ'ה'. אושר, פשוט מדברים וכיף לנו ביחד. גם עם ים מדר אני בקשר מדהים. החברות הפכה קרובה יותר אחרי אליפות אירופה לעתודה שנערכה בתל אביב. היינו כל הזמן שם לידם".
התחבר לנשים
לבן מעיד על עצמו שהוא נושם כדורסל 24 שעות ביממה ונודד מדי יום מאולם לאולם. "אני סוס עבודה ואוהד גדול של נבחרת ישראל", הוא מספר. "עד כמה? השקעתי לפחות עשר שעות ביום לכדורסל, מגיל 14 עד 30, במשך 16 שנה רצוף לא הפסדתי אימון אחד של הנבחרת".
מאמן אליצור חולון, רועי אייזנברג, מאשר בחיוך: לפעמים בשידורים הישירים בטלוויזיה אתה רואה את לבן במגרש אחד ואחרי כמה דקות, כשעוברים לאולם השני - פתאום הוא גם שם ביציע".
לכדורסל הנשים הגיע פטרוביץ' במקרה: "אבא של רועי, שאול, חבר טוב שלי. הוא אמר לי 'הבן שלי מאמן, אולי תהיה מנהל הקבוצה אצלו'. נפגשתי עם היו"ר מנחם וידהורן וסגרנו הכל בחמש דקות".
לאליצור חולון הוא התחבר מהר. גם השחקניות כבר התחברו אליו, בעיקר הישראליות. "כדורסל גברים או נשים, לי זה לא משנה. אני אוהב לעבוד גם כאן וגם כאן", הוא מסביר. "אין שחקן, יו"ר או מנהל בכלל בכדורסל הישראלי שלא מכיר אותי. כולם קיבלו את זה טוב, הכדורסל בדם שלי".
