9 במאי, חודש לפני הרגע הגדול, אני יושב ליד גיא גודס בטיסה החוזרת מבילבאו ובשיחה על הפלייאוף המתקרב הוא אומר לי, "תשמע, הסדרה מול גליל עליון תהיה מאוד קשה אבל אם נעבור אותה נלך עד הסוף". ואני חשבתי לעצמי "מאיפה הוא מביא את זה?!".
ןהרי מהרגע שעלינו לפיינל פור של הצ'מפיונס לא נראינו בדיוק חגיגה.
ואז התחיל לו חודש קסום, משהו שקשה לתאר במילים, החודש הגדול, העוצמתי והמרגש ביותר בתולדות המועדון. פלייאוף של שבעה ניצחונות מול הפסד אחד - שני ניצחונות לפנתיאון בחצי הגמר מול ירושלים, במקום שלא ניצחנו בו שנים, תוך שישה ימים.
מיום ליום זה הלך והפך למוחשי יותר ולאמיתי והמחשבות על האפשרות שאולי הנבואה של גודס תתגשם העבירה בי צמרמורת.
ב־6 ביוני הגיע הניצחון בתיכון בהרצליה וההבנה שאנחנו משחק אחד מאליפות לא נתנה לי לישון.
הימים בין שני המשחקים עברו בעצלתיים, השעון לא זז, הפחד לפספס את הצ'אנס להיסטוריה גבר על האופטימיות, שהתבקשה מההיכרות שלי עם החבורה המופלאה שלנו.
9 ביוני, חודש אחרי הנחיתה מבילבאו, אימון בוקר, אני רואה את שפת הגוף של השחקנים ויודע שהערב אנחנו נהיה עדים להיסטוריה. הערב גיא גודס ו־5,500 סגולים לא ילכו הביתה מאוכזבים, הערב מי שיגיע להיכל יחווה חוויה לכל החיים.
פתאום כל המתח של הימים בין המשחק הראשון לשני, הימים שלא רצו לזוז, עבר לו. פתאום בצורה שלא אופיינית לי הגעתי רגוע למשחק, כי הרגשתי מאימון הבוקר שהערב אצטרך להשתמש בכרטיסיות עם הטקסט לטקס הנפת הצלחת שקיבלתי בצהריים ממנהלת הליגה.
בימים רגילים לא הייתי מסתכל על דבר כזה כדי לא לנחס, אבל בתוך־תוכי ידעתי שהיום שום נאחס לא יכול על החבורה המופלאה שלנו.
היה לי חלום של שנים לזכות לכרוז את המשפט המצמרר "הפועל חולון אלופת המדינה".
ביום חמישי הגשמתי את החלום האישי שלי ועוד אלפים רבים הגשימו את החלום האישי שלהם לשמוע בלייב את המשפט המהפנט הזה.
איזה כיף, איזו התרגשות, יאללה חולוניה, את אלופה אמיתית.
