דסטאו סוונך זוכר היטב את היום שבו חשב שהכל נגמר וקריירת הריצה שלו תמה. הוא היה אז אצן עטור פרסים שסיים עוד מקצה מוצלח, אבל טעות קטנה של רוכב אופניים, שחרג ממסלולו ופגע בעוצמה ברגלו, איימה לחסל את סיכוייו לרוץ אי פעם שוב.
אלא שאז נכנס לתמונה ד"ר רפי וישניצר - אחד המאמנים הבולטים בארץ בריצות למרחקים ארוכים - והצליח להזניק את סוונך שוב אל המסלול. אף אחד לא תיאר לעצמו שבחלוף כמה שנים, הרופא המסור שהוביל קבוצות ריצה וגידל דורות של ספורטאים, יחלה בסרטן אלים ויבקש מסוונך להמשיך את דרכו ולהוביל את הרצים. "כשהוא הבין שימיו ספורים הוא העביר אלי את קבוצת הריצה שלו", אומר סוונך. "עד היום אני מרגיש שהוא הרוח שמניעה אותי".
לבד בארץ, בלי שפה, בלי משפחה
דסטאו סוונך (44) עלה לבדו מאתיופיה לישראל כשהיה בן 16, ומיד פגש את קשיי הקליטה ומגבלות השפה, שהציבו בפניו אתגרים רבים. שום דבר לא רימז על כך שדווקא בגלל חוסר ההבנה של השפה והכללים, הוא יהפוך לספורטאי מצטיין עטור מדליות.
סוונך, תושב יבנה, נשוי ואב לארבעה, עובד כמפקח משק בבית חולים וולפסון כבר 19 שנים. אמו נפטרה כשהיה צעיר, וכשעלה לארץ הותיר מאחור את אביו, אחיו ואחיותיו. "רק אחרי כמה שנים הם עלו לארץ, אבל בהתחלה הייתי לגמרי לבד".
איך מתמודד נער בלי שפה ומשפחה בארץ זרה?
"זה היה מאוד קשה. הייתי בפנימייה וזה אף פעם לא קל. נכון שיש צוות תומך ואכפתי, אבל בסופו של יום אתה ילד אחד מבין 450 ילדים. יצאתי הביתה רק פעם בשבועיים ומאוד התגעגעתי למשפחה שלי. איפשהו הרגשתי שאני סגור בכלוב. למרות זאת, אף פעם לא התחרטתי כי ידעתי שאני מגשים את החלום של אבות אבותיי. לא ידעתי עברית וזה מאוד הקשה עלי, אבל זה גם מה שאתגר אותי".
באחד משיעורי הספורט בבית הספר התייצב סוונך, יחד עם תלמיד נוסף, על קו הזינוק לריצת 100 מטרים. "אחרי כמה מטרים הבנתי שהוא עקף אותי ועצרתי", הוא מספר. "המורה ממש כעס עלי ונזף בי שאני חייב לסיים את הריצה. בגלל שלא ידעתי עברית לא הבנתי שהוא מחזיק סטופר ביד וסופר את השניות. חשבתי שזאת תחרות ואם הילד השני ניצח, אז אין טעם להמשיך. אני זוכר שממש התעצבנתי שהוא כועס עלי ולא הבנתי אותו. באותו רגע החלטתי להוכיח לו שאני מסוגל והתחלתי לרוץ הכי טוב שאני יכול. אמנם שנינו כעסנו באותו יום, אבל בזכותו ובזכות הרגע הזה גיליתי שאני יודע לרוץ".
מרתוניסט עטור פרסים
בשנת 1994 עבר סוונך לפנימיית נווה עמיאל בשדה יעקב, שם פגש את המאמן ולארי סימנוב שסייע לו להתקדם בתחום. "הוא לקח אותי כפרויקט והכין אותי תוך תקופה קצרה לריצות מקצועיות".
סוונך הפך לאצן מקצועי, מרתוניסט עטור פרסים ומדליות ואף זכה באליפות ישראל בשנת 1995.
"זה היה מאוד מרגש, אבל בשלב הזה כבר התחתנתי ונולדו לי ילדים וידעתי שאני צריך לפרנס את המשפחה שלי. כיוון שאין תמיכה אמיתית באצנים, מצאתי עבודה ובמשך שבע שנים לא רצתי. רק כשהתפנתה משרה בוולפסון פגשתי חבר ותיק מימי הריצה והוא שכנע אותי להצטרף לקבוצת הריצה שלו".
איך חוזרים לכושר אחרי כל כך שנים?
"בקבוצה פגשתי את ד"ר רפי וישניצר, רופא לרפואה פנימית מבית חולים קפלן, שגידל דורות של ספורטאים. הוא היה אצן מצטיין ואחד המאמנים הבולטים בארץ בריצות למרחקים ארוכים. למרות שכבר הזנחתי את התחום, ד"ר וישניצר עזר לי לחזור לכושר וגם בבית חולים וולפסון מאוד תמכו בי. מנהל בית החולים לשעבר, ד"ר יצחק ברלחוביץ, סייע לי בכל פעם שנדרשתי לטוס לתחרות, וגם ועד העובדים מאוד עודד".
תאונה על המסלול
הכושר של סוונך השתפר פלאים ובשנת 2005 הוא התמודד באליפות ישראל פעם נוספת. "בסיום הריצה, עוד לפני שהכריזו מי המנצח, ניגשתי ללחוץ את ידו של הרץ הנוסף. באותו רגע, רץ נכה על אופניים שהתחרה במסלול סמוך נכנס בי. אני זוכר שהרגשתי באותו רגע כאב תופת. במקום לבלות את אותו היום בטקסים, ביליתי אותו בבית חולים העמק".
חששת שלא תרוץ שוב?
"הייתי משוכנע שהקריירה שלי הסתיימה, אבל גם הפעם ד"ר וישניצר הפתיע אותי. הוא ליווה אותי בשיקום ולא ויתר לי עד שחזרתי לרוץ. ברגעים הכי קשים אחרי התאונה, כשכבר רציתי לוותר, הוא המשיך להתעקש. היו הרבה עליות ומורדות והיו רגעים שבהם הרמתי ידיים, אבל ד"ר וישניצר התעקש לסייע לי. בכל פעם שנשברתי והיה לי קשה הוא אמר, 'מחר יום חדש' וזה הכניס בי תקווה חדשה. המאמץ השתלם ובשנת 2006 התחריתי באליפות אירופה".
שיחת טלפון מטלטלת
לפני שש שנים חלה ד"ר וישניצר בסרטן ובמשך שנתיים עשרות ספורטאים שליווה לא משו ממיטתו.
"היינו עושים תורנויות בבית החולים, זה בן אדם שהיה הכל בשבילנו", נזכר סוונך בכאב. "לא רק ברמה המקצועית, אלא גם ברמה האישית. בכל בעיה הייתי פונה אליו. כשאשתי עברה הריון בסיכון הוא היה צמוד אלינו. ידעתי שתמיד אני יכול לסמוך עליו".
יום אחד קיבל סוונך שיחת טלפון מד"ר וישניצר. "הוא התקשר וביקש שאבוא אליו", הוא מספר. "זה היה ימים ספורים אחרי שהוא עבר ניתוח מאוד דרמטי שארך שש שעות. הייתי משוכנע שאני מגיע לשמוע ממנו בשורות טובות. בביתו המתינו אשתו ועוד שני חברים רופאים ובמקום מפגש ידידותי הבנתי שהגעתי לשיחת פרידה. בדמעות הוא סיפר לנו שימיו ספורים ומסר לי את רשימת קבוצת הריצה שלו. הוא ביקש מאיתנו להמשיך את דרכו ואמר לי שמעתה עלי לאמן את הקבוצה במקומו".
אך הגבת?
"הייתי המום. לא העזתי לומר מילה אבל בלב הרגשתי שזה גדול עלי ושאת האחריות צריך להעביר לספורטאי יותר ותיק. למרות זאת היה לי חשוב לומר לו שהקבוצה בידיים טובות. אמרתי לו שאני אוהב אותו והודיתי לו על הכל. למחרת הוא נפטר ומאז אני מאמן את הקבוצה ברוחו".
להסתכל קדימה, בריצה ובחיים
לאחרונה השתתף סוונך במרתון פריז היוקרתי ונכנס לעשרת הישראלים עם התוצאה הכי טובה בכל הזמנים. ארבע שנים חלפו מאז שד"ר וישניצר נפטר, וסוונך ממשיך את דרכו ומוביל את קבוצת הריצה בה משתתפים עשרות אנשים.
לאחרונה צוין יום הזיכרון לנספי עליית יהודי אתיופיה וסוונך מבקש לשלוח מסר אופטימי:
"בחיים תמיד יהיו רגעים של כישלונות וניצחונות, רגעים שמחים אך גם רגעים שוברי לב", הוא אומר. "ד"ר וישניצר לימד אותי להסתכל תמיד קדימה, גם בריצה וגם בחיים. אני מעביר לקבוצה את הערכים שקיבלתי ממנו והוא תמיד יישאר בלבי. עד היום, בכל ריצה, כשמגיע רכב מאחורה, אנחנו מדמיינים שזה הוא וצועקים, 'רפי, תזרוק לנו בקבוק מים'. אני עובד עם ילדים וכשאני רואה כמה הם מוכשרים וכמה רחוק הם יגיעו, זה נותן לי המון תקווה".
