אתם מכירים אלוף ואלופת ישראל באתלטיקה שגרים באותה העיר? נמצאים באותו המועדון? ומה עם שניים שמתחרים באותו מקצוע? את השילוב הבלתי אפשרי הזה ניתן למצוא במועדון האתלטיקה של הפועל חולון. תכירו: שני משולם (20) ופריאל רדה (18), אלופי ישראל עד גיל 20 בריצת 100 ו־110 משוכות. שניהם תושבי העיר ונחשבים לרצי המשוכות הטובים ביותר כיום בישראל לגילם.
משולם, על הדרך, היא גם אלופת ישראל לנערות ב־100 מטר ובקרב רב. רדה, שהוא גם אלוף ישראל המכהן לנוער, היה אמור לייצג לא מזמן את ישראל באליפות הבלקן לנוער באולם, אך הקורונה השאירה אותו ואת יתר ספורטאי הנבחרת בבית. בקיצור, מדובר בשניים מהאתלטים המבטיחים שיש לנו להציע.
× × ×
משולם ורדה, כמו רוב האתלטים שצמחו בהפועל חולון, למדו בחטיבה ובתיכון קריית שרת במגמת האתלטיקה של מאמנם בבית הספר (וגם כיום) רפי גרודצקי. והם הגיעו לזה די במקרה. "זה התחיל מתחרות ריצה ביסודי", נזכרת משולם. "רפי הבחין בי ושלח מכתב להורים שלי שאנסה להתקבל למגמת האתלטיקה. בהתחלה בכלל רציתי מדעים, אבל זה משך אותי. הלכתי להיבחן והצלחתי". רדה מודה שאצלו הסיפור די זהה: "ביסודי הריצו את כולם מסביב לבית הספר וראיתי שאני ממש טוב. בתחרות העירונית זכיתי במקום שלישי בקפיצה לרוחק, נבחנתי למגמה ומשם זה התגלגל".
באמצע החטיבה השניים התמקצעו כבר בריצת משוכות. "בריצות קצרות וקפיצה למרחק לא בלטתי", צוחקת משולם. "סיימתי במקומות 3, 4 ו־5. בכיתה ז' עברתי למשוכות ועקפתי בנות, ידעתי שזה המקצוע שאני טובה בו".
"זה באמת מצחיק, כי רפי במגמה מלמד את כל המקצועות", הוסיף רדה. "גם לא היה לי כיוון, אבל ידעתי שאני מהיר וטוב בספרינטים. בהתחלה, תאמין או לא, בכלל לא רציתי משוכות, התווכחתי, העדפתי לרוץ מסביב לאצטדיון ולא לנסות את זה. זה הרתיע אותי. יום אחד רפי התעקש ופתאום ראיתי שהולך לי טוב. עבר עוד אימון ועוד אימון, ותפסתי את זה מהר בסוף זכיתי באליפות ישראל".
משולם: "זה באמת מקצוע שלא כולם רוצים להתנסות בו. שילוב של מהירות וקואורדינציה. אהבתי לרוץ ולקפוץ, וזה קשור".
איך מצליחים לשלב זמן פנוי בתחביב שכבר הפך, כך נראה, למקצוע?
משולם: "בבית הספר היה מאוד קשוח, הייתי צריכה לשלב את זה עם הלימודים ולא הייתי תלמידה רגילה. הייתי רואה ילדים נפגשים עם חברים כשאני עסוקה בלהתאמן. הבנתי שעצם ההישגים שלי והעובדה שאני כל כך קשורה לקבוצה - זו ההנאה הגדולה שלי".
רדה: "בהתחלה בכלל לא רציתי משוכות. העדפתי לרוץ מסביב לאצטדיון ולא לנסות את זה. רפי התעקש ופתאום ראיתי שהולך לי טוב. תפסתי את זה מהר ובסוף זכיתי באליפות ישראל"
רדה: "מגבש את כל הכוחות שלי. אני יודע שכל אימון, שלפעמים הוא גיהינום, בסופו של דבר הוא בשביל מטרה מסוימת".
ואין רצון לפעמים לשבור את הכלים?
משולם: "בכיתה ט' סובבתי את הברך ונעדרתי תקופה ארוכה. נשברתי, לא התאמנתי בכלל. דווקא בעונה הזו הבנתי כמה אני חיה ונושמת את הענף ושאני לא עומדת לוותר על זה".
רדה: "שאלה טובה. מבחוץ זה נראה שהתמורה היא יותר נמוכה ממה שאנחנו נותנים מעצמנו. אבל חושבים על העתיד וטוב לי כרגע באתלטיקה".
× × ×
אתלטיקה היא ענף שלא ממש נספר במדינה.
משולם: "מבחינה כספית, כשאני שומעת מספורטאים כמה הם מרוויחים - זה מייאש. ועדיין, בסופו של דבר אני עושה משהו שאני אוהבת. נכון, המצב מרגיז, לפעמים אני מבקשת מהמשפחה ומהחברות להגיע לתחרויות, מראה להם סרטונים כדי שכן יתעניינו בזה. לצערי, בארץ זה לא כמו כדורגל או כדורסל".
רדה: "צובט את הלב, כי זה מרגיש שיש רק שני ענפים שמתייחסים אליהם במדינה, כדורגל וכדורסל. ואז פעם בארבע שנים מסתכלים על הענפים האחרים, בעיקר לפני אולימפיאדה. במדינות אחרות, מספיק להגיע לתחרות אחת ולראות שתרבות הספורט שם אחרת".
עם כל הקשיים, יש לכם בכלל רצון לפתח קריירה עם עתיד?
משולם: "בגלל העניין הכספי, מאוד קשה לחשוב על קריירה. אני רוצה ללמוד בעתיד פיזיותרפיה. חושבת לשלב את זה עם הספורט. ספורטאית ברמה של דיאנה וייסמן למשל, שהיא ברמה עולמית, יכולה לפתח קריירה. יש גם את עניין הקולג'ים. חשבתי על זה, אבל קשה לי לעזוב את הארץ".
רדה: "גם אצלי, מבחינה כלכלית, אני לא בטוח שאעסוק בזה בעתיד. אבל אני כן רוצה להישאר בספורט".
משולם: "אני גם מדגמנת, בין לבין, דרך האינסטגרם. לאחרונה יצא לי לדגמן שמלות כלה. זה נחמד, אבל אי־אפשר להשוות את זה לאתלטיקה".
ומה בגדול המטרות?
רדה: "לטווח הארוך אין לי מטרה חומרית. אני רוצה לדעת שמיציתי את הפוטנציאל במבט לאחור".
משולם: "החלום הוא להיות אלופת ישראל לבוגרות ואחר כך לצאת לתחרויות בחו"ל, כולל לאליפות אירופה".
השניים, כצפוי, החמיאו למאמנם, רפי גרודצקי. "הוא כמו אבא שני שלנו", סיפרה משולם. "גידל אותי מגיל 13. יודע מה אני צריכה ומה לא". רדה הוסיף: "רפי ממלא דמות של אב, פסיכולוג, הוא שם 24/7 בשבילי. מרגיש באיזה מובן שהוא לומד ביחד איתנו".
ומה עם המסלול בחולון?
מפעל האתלטיקה של הפועל חולון והקמפוס השש־שנתי קריית שרת הוא סוג של פלא לא מובן מאליו בספורט הישראלי. במשך עשרות שנים מנסים קברניטי הספורט בישראל להעתיק מודלים של תשתית ספורט מהמדינות המתקדמות בעולם, ולרוב, ללא הצלחה.
אז איכשהו קרה הנס הזה בחולון, כשמגמת האתלטיקה בקריית שרת הפכה לשם דבר עם אין ספור תארים והופעות בינלאומיות, כשהמצטיינים ממשיכים אל הפעילות ההישגית במדי הפועל חולון כדי לעלות על אין ספור פודיומים כאלופי ושיאני ישראל ולהופיע במדי הנבחרת בזירה העולמית. חלקם זוכים במלגת הצטיינות המאפשרת להם לימודים במכללות בארצות הברית והופעה בליגת המכללות לאתלטיקה.
בכך נפתח עבור כל ילד המגיע לחוג האתלטיקה גם אופק לימודי ותעסוקתי מהטובים בעולם המערבי, לצד התמקצעות בענף האולימפי הגדול והחשוב ביותר.
משולם: "אני גם מדגמנת, בין לבין, דרך האינסטגרם. לאחרונה יצא לי לדגמן שמלות כלה. זה נחמד, אבל אי־אפשר להשוות את זה לאתלטיקה".
על כן, הדיסוננס הזה של בית חרושת לאתלטיות ואתלטים צורם מאוד כשמגיעים לאצטדיון העירוני ורואים את האין־מסלול סביב הדשא היפהפה במתקן שהוא פוטנציאל ענק. לאצטדיון חולון יש את כל מה שצריך כדי לעלות על המפה ולארח תחרויות ולהביא את האתלטיקה מלכת הספורט להיות גדולה בחולון לא פחות מההתעמלות, ששמה את העיר על מפת הספורט העולמית.
אתלטי חולון נאלצים לנדוד לאימונים מחוץ לעיר ולשלם לאצטדיונים של ערים אחרות (לא כולל נסיעות) בעת שהמגרש הביתי יושב ממש על תחנת הרכבת "קוממיות" והירידה לאיילון, וכשלצידו חניון ענק – כל מה שנדרש כדי לארח תחרויות שאליהן ניתן להגיע בקלות מכל מקום. יש תאורה, חדר כושר, דשא, מגרשי אימונים מסביב, ורק אין מסלול ריצה. הכי אלמנטרי.
וזה לא רק עבור האתלטיקה. באצטדיון עם מסלול ריצה נעזרים גם מועדוני הכדורסל, הכדורגל, הכדוריד ועוד ענפים לצורך אימוני כושר. ולא פחות חשוב בימים אלה של סגרים ומגבלות - אזרחי העיר שרוצים לעסוק בספורט באופן חובבני, עממי. עלות מסלול היא כמה מיליונים בודדים של שקלים (4-3 מיליון ע"פ הערכות) והרווח הוא אושר וכושר לכל, הן עבור הספורט ההישגי של חולון והן עבור הספורט העממי, לכל חולונית וחולוני.
תגובת עיריית חולון: "אנו מודעים למצבו של האצטדיון. ראש העירייה עושה בימים אלה מאמצים גדולים לגיוס תקציב לטובת שיפוץ המקום".
