בגיל 48 פליקס חלפון חווה פריחה בחייו המקצועיים והאישיים. כזאת שאולי אפילו הוא, בעל האופי החזק לדבריו, לא ציפה לה. בית הספר לכדורגל בניהולו בבת ים צובר תאוצה, חלפון מתנהל במקביל במיזמים עסקיים וקהילתיים מצליחים, חיי המשפחה שלו טובים וגם עם העבר שלו הוא מפויס.
לצאת מכל קושי
חלפון אמר השבוע: "עוברת עלינו תקופה לא פשוטה, אבל חשוב שכולנו נדע להתמודד איתה מעמדה חזקה. בחיים האישיים שלי עברתי דברים קשים יותר מקורונה, ותאמין לי שהיה לי הרבה זמן לחשוב על החיים. אני לא מזלזל חלילה במגפה, אבל מה שברור לי הוא שאלה דברים שחולפים, ושהקורונה לא תשמיד אותנו. לא הגיע סוף העולם. ושוב, ברור לי שלכולם לא פשוט, כי אלה שלא ניזוקו מהמחלה אולי ניזוקו מבחינה כלכלית ותעסוקתית, או שליבם עם אלה שכן ניזוקו. לכולם קשה".
בכל זאת, מדובר בקורונה הראשונה של כולנו...
"אף אחד לא ציפה לתרחיש כזה, ולא סתם אומרים 'לא לעולם חוסן'. אתה לא יודע אף פעם מה ומתי מחכה לך דבר כלשהו מעבר לפינה. מי היה יכול לדמיין שבעלי אולמות יזדקקו לתרומות ולמענקים כדי להתקיים? בעל מסעדה, שהיה עושה המון כסף באופן שוטף, פתאום יכול לאבד את כל הונו בשנה אחת ולהתרסק".
בדיעבד התמודדות של שנים רבות בכדורגל תחת לחץ היא גורם מחשל מבחינה נפשית?
"שיחקתי מול עשרות אלפי צופים באצטדיונים ענקיים, ולקראת סוף הקריירה שלי הכרתי את החיים גם דרך בית הסוהר. והנה היום, תודה לאל, אני נמצא במקום הכי טוב בעולם. יותר טוב גם מזה שבו הייתי כשחקן כדורגל מקצועי. התחתנתי, נולדה לי עוד ילדה והסתדרתי מבחינה כלכלית. וזאת אחרי שהייתי בפשיטת רגל. לאחרונה אפילו פתחתי לי עוד נישה טובה, בתחום הבנייה, ואני מאושר. ולמה הצלחתי? כי גם כשאני עם הראש מתחת לאדמה - לא אתן לשום דבר ולאף אחד לשבור אותי. גם כשחקן, אפילו כששברתי רגל תמיד ידעתי לחזור. ואפילו טוב יותר מאשר לפני הפציעה. האופי שלי חזק. אנשים קורסים במשברים אישיים, וטוב שיידעו שאם רוצים מספיק - אפשר לצאת מכל משבר או קושי".
אמרו שלא תוכל לעבוד עם ילדים, כי לא תוכל לשמש דוגמה אישית.
"אז אמרו, אמרו ואמרו. ומה קרה? הקמתי בי"ס לכדורגל בבת ים שלא היה כמותו מעולם בעיר. וכל ההורים ששים להביא את הילדים שלהם אליו. ידעתי מה אני שווה ומאיזה חומר קורצתי. ידעתי שאני אדם מוסרי שגדל בבית טוב. אם הייתי שומע בזמנו לכל הקנאים, הרעים וצרי העין - לא הייתי מתקדם.
אני זוכר שהגעתי לרון קופמן ב"יציע העיתונות", כשישבתי בבית ולא היה לי מה לאכול. חיפשתי מקום עבודה, והוא טען שאני לא יכול לתת דוגמה לילדים. ואמרתי לו: 'בגישה הזאת אתה גורם לאדם לחזור לפשע. תפתחו דלת, תנו צ'אנס לאנשים. אדם ראוי להוכיח שהיתה לו מעידה אחת, ושזאת לא הייתה דרך חיים'. אם מישהו יחזור על ההתנהלות הרעה שלו - גם אני אהיה קופמן ואגיד שאין לו מקום בחברה. אבל שילמתי את המחיר על טעות שעשיתי, ובחרתי לנהל מאז חיים הוגנים - ולכן דווקא משם אני יכול ללמד ילדים איך לא להגיע למקום הזה, וגם איך לעולם לא להוריד את הראש ולא לתת לאף אחד אחר להוריד לך את הראש".
מחייכים לחיים
לקחת על עצמך גם מיזם של שילוב בעלי צרכים מיוחדים בכדורגל.
"זה פרויקט של עמותת 'מחייכים לחיים' עם עיריית בת ים, ששמחתי לקחת על עצמי. הקמנו להם קבוצת כדורגל. יש לספורט בכלל ולכדורגל בפרט המון מה לתת לבעלי צרכים מיוחדים, כדי להעצים אותם ולשלב אותם בחברה. זאת החובה שלנו כפרטים וכחברה, ואני מאושר שפנו אליי כדי להיות שייך למיזם כזה".
"ספורט ללא קהל לא שווה צפייה בכלל. נקודה. זה כמו ששחקן תיאטרון ב'הבימה' יעלה לבמה בלי קהל - איזה טעם יש לזה? היה עדיף לעצור הכל, ולחזור כמו גדולים רק לספורט מול קהל"
הכדורגל התחרותי משוחק כרגע ללא קהל.
"ספורט ללא קהל לא שווה צפייה בכלל. נקודה. זה כמו ששחקן תיאטרון ב'הבימה' יעלה לבמה בלי קהל - איזה טעם יש לזה? היה עדיף לעצור הכל. ולחזור כמו גדולים רק לספורט מול קהל. ללא החוויה מול הקהל הספורט הוא ריקני".
ואיך מתמודדים בביה"ס לכדורגל בתקופה כזאת?
"ביה"ס שלי כולל 280 ילדים שמתאמנים על דשא, ועוד 170 לערך במתנ"סים. יש לנו 14 מאמנים ותנאים טובים. וכולם יודעים, כבר מהיום שבו הם מגיעים אלינו, שהערכים וההתנהגות הם במקום הראשון, ורק על גבי זה מגיע הכדורגל. אנחנו מלווים את הילדים בבתיה"ס וגם ביומיום - וההורים עפים על זה. מרוב שהם אוהבים את ביה"ס לכדורגל היו הורים שבגל הראשון של הקורונה העדיפו לשלוח את הילדים אלינו ולא לביה"ס הרגיל...
"בנוסף, ילדים שלא היו מקובלים בחברה, או שהיו פגועים מבחינה רגשית, מפתחים ביטחון ומשתפרים בלימודים אחרי שהצטרפו לביה"ס לכדורגל. וזה שווה לנו הכל. ב־17 באוגוסט נפתח את שעריו של בית הספר לכדורגל בבת ים לשלושה אימונים בחינם לכל ילד שירצה להגיע".
