זה יקרה בעוד פחות מחודשיים, יותר נכון ב־24 ביולי. שירה ראשוני תעלה על המזרן באולם הג'ודו המפואר בטוקיו ותהיה ראשונת הנציגות הישראליות, בכל ענף שהוא, שתפתח את המשחקים האולימפיים בבירת יפן. אלו שנדחו משנה שעברה ואשר כ־100 מיליארד איש יצפו בהם מעל מסכי הטלוויזיה.
"ברור שכבר מעכשיו יש התרגשות", צוחקת הג'ודוקא החולונית. "אם לכל תחרות אני מתרגשת מחדש, תחשוב מה זה לקרב באולימפיאדה. זה פי כמה וכמה".
× × ×
עבור ראשוני מדובר באולימפיאדה שנייה בקריירה. בריו 2016 היא רשמה את הספתח, אך הוא היה קצר מאוד. הדחה תוך שתי דקות בסיבוב הראשון. "הפעם אני בטוח אגיע מוכנה יותר", היא טוענת, למעשה בראיון ראשון מאז המשחקים האולימפיים ההם. "גם המחזור האולימפי הנוכחי הרבה יותר מוצלח עבורי מהקודם. יותר מדליות, ניצחתי יותר יריבות. אני גם מהמבוגרות מבין הג'ודוקות במשקל שלי, כך שאני באה עם יותר ניסיון".
והניסיון עוזר במשחקים האולימפיים?
"בתשובה קצרה, כן. אולימפיאדה זה משהו גדול. כספורטאי אתה יודע שזו המטרה שלך כל החיים וכשאתה מגיע, אתה מבין איזה אירוע עצום זה. אני לא יודעת איך יהיה בטוקיו, עם כל הקורונה והקהל, אבל ממה שחוויתי לפני חמש שנים זו תחרות עם כל כך הרבה אנשים, משהו שונה".
ממה שאת מספרת, זה אפילו קצת מפחיד. הרי מדינה שלמה עוקבת אחרייך.
"משתדלת לא לחשוב על זה. כשאני עולה על המזרן, הראש עסוק במה לעשות כרגע. הרגשתי את זה, את האמת, בעיקר בתחרות הגראנד סלאם שהיתה פה בתל אביב. כולם צועקים, יש קהל. פעם אחת זה היה לרעתי ופעם לטובתי. מזה למדתי להוציא את הטוב".
מה המטרות שהצבת לעצמך לקראת האולימפיאדה?
"בסוף השבוע הזה מתחילה כבר אליפות העולם, כך שיש עוד תחרות מטרה בדרך. אני רוצה בטוקיו להביא את עצמי לידי ביטוי ב־100 אחוז. אם אעשה את זה - דברים טובים יקרו. בגראנד סלאם קאזאן ברוסיה בחודש שעבר, אמנם פספסתי מדליה, אבל נתתי תחרות טובה והרגשתי כל הזמן שזה בידיים שלי".
"ההורים שלי מספר 1. לא הייתי יכולה לבקש אנשים שמבינים יותר אותי. אני בת 30 ועדיין דואגים לי"
מה לגבי מדליה אולימפית? זה משהו שעובר בראש?
"רק עכשיו? חיים שלמים אתה חושב על זה. דווקא ככל שהתחרות מתקרבת, אני יותר מתמקדת במה שצריך לעשות עכשיו ולא אם אהיה על הפודיום או לא. יותר ממוקדמת בפרקטיקה. לעצם השאלה, ברור שזה עובר בראש, הרי באימונים את מבינה שאת עובדת כל כך קשה בשביל הדבר הזה. בשבילי המדליה יותר נותנת מוטיבציה מאשר חלום".
× × ×
כשהיתה קטנה, ראשוני בכלל חלמה להיות בלרינה. "כילדה התאמנתי בכמה ענפים במקביל, כמו התעמלות, טרמפולינה, רכיבה על סוסים, אבל ניסיתי גם ג'ודו ונשארתי בו", היא נזכרת. "התחלתי להבין שזה הכיוון כשהייתי בת 17, בגילאי הג'וניור (עד גיל 20). התחרות הראשונה שהשתתפתי בה בחוץ לארץ היתה בצרפת וסיימתי במקום החמישי. השגתי את הקריטריון לאליפות אירופה וזה גרם לי לחשוב: 'הנה, יש בי משהו'. גם תחרות ראשונה בחו"ל, גם שנה ראשונה בנבחרת. זה נתן לי ביטחון".
וביטחון זה דבר שראשוני צברה לאורך השנים. על פניו היא לא הג'ודוקא הממוצעת. בלונדינית, עיני תכלת ו־50 ק"ג על 1.50 מ'. "מחוץ למזרן אני אדם רגיל, אבל עליו אני אדם אחר, מוציאה מעצמי את כל האגרסיביות, לא כדאי שם לאנשים להתעסק איתי", היא אומרת.
× × ×
העובדה שבמשך שנתיים הייתה בווינגייט, חישלה אותה. עד אז היתה צמודה להוריה בחולון, אימונים בהדר יוסף, קל"ב. כשהמשפחה ושירה בעצמה הבינו שהג'ודו כבר אוטוטו הופך ליותר מרק תחביב, הוחלט על הצעד הרחוק. תרתי משמע. "באיזשהו שלב הנבחרת הועברה לווינגייט, ולי כמובן זה היה רחוק מהבית, אז עברתי לגור שם. מה אגיד לך, אתה גר בבית הנבחרות, זה לא חדר שלך. שייך כל פעם למישהו אחר, בשיטת הסרט הנע. זה כמו בית מלון, בא בתחילת השבוע וביום חמישי חוזר הביתה. זה חישל אותי".
והיום, כאמור, היא כבר ספורטאית אולימפית לגיטימית. ראשוני תגיע לטוקיו, כשהיא כבר ניצחה כמה מהג'ודוקות הבכירות בעולם וזכתה בשלוש מדליות, שתיים בתחרויות גראנד סלאם (ארד בברזיליה ובאנטליה) ואחת בגראנד פרי (זהב בתל אביב). "זו היתה שנה מאתגרת", מספרת ראשוני. "היו עליות וירידות, ובכלל כולנו נאלצנו להתרגל למציאות החדשה, עם הקורונה. בידודים, 'בועות' ברחבי אירופה, אסור לך לצאת מהמלון. זה לא היה דבר קל, אבל אני אחת שבכל דבר מוצאת את הצד החיובי".
האולימפיאדה בפתח, ההורים בטח מתרגשים לא פחות ממך.
"ההורים שלי מספר 1. לא הייתי יכולה לבקש אנשים שמבינים יותר אותי. אני בת 30 ועדיין דואגים לי. אפילו עכשיו הם לוקחים אותי מהשדה מכל תחרות ודואגים לקנות לי דברים לטיסות. אני בטוחה שהם לחוצים, לא פחות ממני. מה שכן, כשאני לידם הם בשקט, לא מדברים על זה, אולי כדי לא להראות לי".
בטוקיו הם יעודדו מהיציע?
"מהבית. הם יישארו בישראל, לא רוצים להלחיץ אותי, מעדיפים לראות את זה מרחוק".
ג'ודוקא בכירה כמוך יכולה בכלל להתפרנס מג'ודו?
"ממש לא, אולי אם אתה אלוף עולם או מדליסט אולימפי. זה מאוד קשה. יש כאלה שהצליחו להשיג ספונסרים. לי עוד אין ואני חיה על כספים שמקבלת מהוועד האולימפי. אם לא הייתי מקבלת עזרה מההורים, לא הייתי יכולה להסתדר. זה כן מבאס, שלא תחשוב. כשאתה רואה כמה מרוויחים בענפים אחרים, אז לפעמים זה קצת צורם. נכון, אף אחד מאיתנו לא בא לענף הזה בגלל כסף, אבל עדיין כולם רוצים להיות מסודרים כלכלית. לא חושבת שזה גם עניין של גברים או נשים, אלא בגלל שיש פחות חשיפה לג'ודו, אז זה המצב".
"נראה לי שאם אני לא אתחרה בג'ודו, כל עבודה אחרת תשפר את מצבי הכלכלי. לא נעים להגיד, אבל אני מרוויחה היום פחות משכר מינימום"
לא רוצה להלחיץ, אבל יש מחשבות על היום שאחרי? הרי הג'ודו לא יהיה לתמיד.
"נראה לי שאם אני לא אתחרה בג'ודו, כל עבודה אחרת תשפר את מצבי הכלכלי. לא נעים להגיד, אבל אני מרוויחה היום פחות משכר מינימום".
הג'ודו, כמו שהבנו, זה כל עולמך. יש זמן בכלל לחיי חברה?
"מאוד קשה. החברות הן בעיקר מהג'ודו, כאלה שהיו ויהיו איתי לכל החיים. כספורטאית, יש המון ויתורים. השבוע, למשל, אני טסה לאליפות העולם ומפספסת את החתונה של בת דודה שלי".
אאוץ'.
"אל תדאג, היא מבינה. כולם מתגייסים בשביל המטרה שלי. אף אחד גם לא עושה פרצופים, אלא כולם מפרגנים. אני מקווה לראות את החופה בלייב, אבל גם בת דודה שלי יודעת: אצלי תמיד הג'ודו במקום הראשון".
× × ×
מה סוד ההצלחה שיהפוך אותך לג'ודוקא מצליח?
"כישרון הוא כמובן מצרך חשוב, אבל בסופו של דבר מחויבות, עבודה קשה ואמונה עצמית אלה המפתחות. כמה שלא תהיה מוכשר, אם לא תילחם טוב זה לא יהיה מספיק".
זה נראה ענף קשה מאוד מנטלית, הכל הרי בסופו של דבר תלוי רק בך.
"זה לטוב ולרע. באותו מידה אני תלויה רק בעצמי ואף אחד אחר לא יכול לפגוע בהצלחה. אני מעדיפה את זה. בא לי להיות לבד על המזרן. זה גם שונה מענפי הכדור. בכדורגל או בכדורסל, למשל, אתה יכול לחטוף גול ולעשות מהפך. אצלנו חוסר ריכוז אחד - ונגמרות ארבע שנים של עבודה".
למה הג'ודו כל כך מצליח בארץ?
"שיטת העבודה בנבחרות מאוד קידם את הג'ודו, גם אצל הגברים וגם בנשים. קרדיט גם למאמנים. אין לי ספק שיש להם חלק גדול בזה. אני רואה את הבנות שלנו בנבחרת ואנחנו לוחמות. זה ענף שמתאים לעם ישראל. עם שיודע לעבוד קשה ולהילחם".
