// אשר קשר
בשבוע שעבר קיבלתי הצעה שבהחלט יכולתי לסרב לה. מה שהחל כריאיון רגיל עם קבוצת התיאטרון "אנסמבל פנים" התגלה כאודישן ספונטני שערכו לי החברים.
זה לא היה מתוכנן, אבל מה שנפתח בשיחה רגילה ותמימה הפך לפגישה מאולתרת וספונטנית, ממש כמו המופעים של אנסמבל פנים: יש סיפור מסגרת כללי, אבל העלילה משתנה על פי האינטראקציה עם הקהל, כלומר כל העולם במה וכולנו שחקנים, אפילו העיתונאים שבינינו.
לא כל חברי האנסמבל שחקני תאטרון בהגדרתם ובהכשרתם. איתי לי (31) למשל למד משחק באנגליה, אבל הוא גם סטודנט לתואר שני במתמטיקה ובמחשבים; רוז לגר (30) היא רקדנית; נועה אברמובסקי (34) היא בובנאית; וכלנית שרון למדה בימוי בסמינר הקיבוצים. האפשרות שעיתונאי, שחלם כל חייו להיות שחקן, יחבור אליהם נשמעה סבירה, כי גם כתיבה היא הרי אמנות, ואת האינטראקציה עם הקהל, שהיא "הלחם והחמאה" של אנסמבל פנים, יש לי הכשרה לעשות ללא כל ספק.
ואולם לא זאת הסיבה שסירבתי להצעה, וסיבותיי המשכנעות בהחלט יפורטו בהמשך. כעת רק ארמוז שהסירוב קשור לדימוי גוף מסוים אצלי. הצטערתי קצת, כי הקונספט הקומוניקטיבי דווקא מצא חן בעיניי. למשל, מה יכול להיות נפלא יותר מהרעיון ששחקן רשאי להשליך עגבניות על הקהל אם הוא אינו נהנה?
לשבור את הקיר
"עתליה זהבי־שגיא היא בימאית־יוצרת שלא מוותרת על החלום שלה", כתב יונתן אסתרקין, במאי, מחזאי ומתרגם, לאחר שצפה באחד המופעים הקודמים שהעלו שחקני אנסמבל פנים.
את האנסמבל הקימה זהבי־שגיא (30) לפני שלוש שנים. "מיום שאני זוכרת את עצמי רציתי ליצור יצירות עצמאיות ומקוריות", היא אומרת. "אני בעולם התאטרון והריקוד מגיל צעיר. בגיל 11 שיחקתי בהצגות בהבימה ואחרי התיכון למדתי בניסן נתיב ובבית צבי והייתי רקדנית בתאטרון המחול של רינה שיינפלד.
"תמיד חלמתי להיות שחקנית, אבל גם לשבור את הקיר הרביעי - לעשות משהו חדשני, נועז ושונה, למרוד בכל מה שלמדתי והכרתי. אנחנו חיים בעולם שמשתנה כל הזמן, וחשבתי שגם עולם התאטרון חייב להשתנות איתו".
ומתי עשית מעשה?
"כשסיימתי את בית צבי הרגשתי שאני במבוי סתום. עוד אודישן ועוד פרסומת, והעתיד נראה לא מבטיח כלל למי שרצתה לעשות דברים גדולים. ערב אחד ישבתי עם חי, אישי האהוב, וסיפרתי לו את ההתלבטויות שלי. הוא הכריח אותי לבטא מה אני באמת רוצה לעשות בחיים".
ומה רצית לעשות?
"ראיתי את עצמי יושבת עם אנשים סביבי ואנחנו יוצרים יחד ועובדים על תהליכים קבוצתיים בהשתתפות קהל שאנחנו מדריכים. למחרת פרסמתי קול קורא לשחקנים להגיע לאודישנים ולהצטרף אליי. לשחקנים שהגיעו אמרתי שאני מתכננת לנער את המדיום שנקרא תאטרון, לבעוט לו בתחת, ליצור משהו שהוא בין תאטרון לפרפורמנס. היום הכול אינטראקטיבי וחייבים למצוא דרך להחזיק את הקהל מתעניין ומגורה הרבה יותר מבעבר ואפילו להפוך אותו עצמו לחלק מההצגה".
זה בעצם ריאליטי?
"לא ממש. בריאליטי יש תחרות, אבל זה לא רחוק. היום אם דברים לא ממש נוגעים בנו אנו משתעממים. יש הרגשה שלכולם יש הפרעת קשב. אפילו אני, חובבת תאטרון, משתעממת או מתנתקת לעתים כשאני קהל פסיבי וזה לא נוגע בי. אנחנו בעצם חוזרים למה שהיה תאטרון במקור, כשכולם ישבו במעגל סביב מדורה והיה סיפור מעשה שכולם השתתפו בו. יש כאן חזרה למשהו קדום וראשוני".
דרוש: שומר ראש
במופע הקודם שלהם, "גיים און", ניסו שחקני האנסמבל לחקור על הבמה כיצד השתלטה הרשת החברתית על המרחב הממשי. הם הזמינו את הקהל להשתתף, לעבור בין אפליקציות ולבצע משימות כדי להצליח במשחק.
בהצגה החדשה מדובר בעוד סוג של מחקר בשיתוף הקהל, אבל בפחות בגדים. "ננסה לחקור מה יהיה הדבר הבא שנתעניין בו אחרי שנגמור להתעניין רק בעצמנו", אומרת זהבי־שגיא. הצגת הבכורה של המופע החדש, "אחרי הפיצוץ", תוצג בשבוע הבא בפסטיבל לתרבות יהודית עכשווית בירושלים.
למופע יש סיפור מסגרת או שהכול פתוח?
"ברור שיש, כמו לכל מופע שלנו, אבל בזמן ההצגה הקהל והשחקנים לוקחים את זה למקומות אחרים. אין במה, והשחקנים בעצם יושבים קרוב לקהל. חמישה שחקנים מאפשרים לקהל לטעום, להרגיש, לגעת ולחוות".
מה הם טועמים ובמה הם נוגעים?
"יש אוכל במופע, והקהל מוזמן לאכול איתנו וגם לגעת: במים, בעגבניות, אפילו באנשים".
לא פשוט להיות חלק מהצגה שאתה יודע איך היא תתחיל, אבל אינך יודע כיצד תתפתח ותסתיים. לשחקנים אין מושג כיצד יגיב וינהג הקהל. הוא עלול להישאר אדיש או להתלהב יתר על המידה. ותעיד על כך כלנית שרון - היא כבר חשה על בשרה את טשטוש הגבולות. "היו הופעות שבהן לא שיתפו פעולה והיו פעמים ששיתפו פעולה יותר מדי", היא אומרת.
כלומר?
"ב"גיים און" למשל התחילו איתי בהרבה הצגות, כי בזמן המופע הייתה אפליקציית היכרויות, ואנשים לא הבינו מה הגבול בין המציאות למופע עצמו. עוד משהו שקרה לי במופע הזה היה קטע שהאנשים צריכים להשתמש בטושים. כששכבתי על השולחן התחילו לצייר על כל הגוף שלי".
וזה לא היה אמור לקרות?
"ממש לא, אבל זרמתי. ההצגה חייבת להימשך וכל זה. בהצגה השנייה כבר סידרנו לי שומרי ראש שימנעו את זה. ככה זה. חיים מהצגה להצגה. לומדים ומפיקים לקחים".
וזה לא גורם לך לרצות לעשות תאטרון קונבנציונלי?
"לפעמים כן, אבל אני אוהבת את המגע הבלתי אמצעי עם הקהל. זאת חוויה מרגשת. זה באמת יכול להיות מפחיד לתהות מה עומד לקרות לפני שזה מתחיל. הפחדים שלנו כשחקנים הם חלק מהדברים שעתליה מבקשת מאיתנו להתמודד עמם".
לגופו של עניין
כשביקשה זהבי־שגיא מחברי האנסמבל לערוך רשימה של הדברים שמפחידים אותם יותר מכול כשחקנים, כתבה כלנית שרון "להתפשט על הבמה". הפחד הזה הופיע במקומות הראשונים גם אצל חברים אחרים באנסמבל. התוצאה: לידתה של ההצגה החדשה "אחרי הפיצוץ", שבה הם נקראים להתמודד עם הפחד הגדול שלהם כשחקנים: להופיע על הבמה בעירום מלא.
"זה חלק אינטגרלי מאופי ההצגה", מסבירה זהבי־שגיא. "לידת האדם, הסגידה של האדם לגופו, העיסוק שלנו בגוף, המוות. הגוף הוא חלק בלתי נפרד ממה שאנחנו מדברים עליו, ויש לזה סיבה אמנותית ברורה".
יש שיטענו שיותר משזאת אמנות זאת פרובוקציה. נתפשט ואז ידברו עלינו.
"ברור שלא. עירום הוא פרובוקציה? הרי לכולנו יש גוף, הוא חלק מהחבילה שלנו כבני אדם. איך משהו שמשותף לכולנו הוא פרובוקציה?".
אתם חושפים שדיים וישבנים. מה בין זה ובין מופע חשפנות או פורנוגרפיה?
"גוף הוא דבר נשגב, יש בו האמת הכי גדולה, אמת שמילים לא יכולות לתאר. העירום במופע הוא לא מיני ולא נועד לעורר מיניות אלא להציג את מה שאנושי ומשותף לכולנו. הגוף הוא ביטוי של אמנות הבריאה, והיצירה עוסקת בבריאת האדם. בפורנוגרפיה אין כבוד לגוף אלא ניצול של הגוף".
שרון: "הבנו שזה חלק מההצגה וגם דרך להתמודד עם החששות הכי גדולים שלנו כשחקנים. ההצגות הן שדה הניסויים שלנו, וזה מאתגר מאוד. כשהתפשטנו בפעם הראשונה זה באמת היה מפחיד, אבל אחרי זמן מה הפחד עבר כי מתרגלים לזה".
כולם מתפשטים?
נועה אברמובסקי: "אני לא. אני משחקת בהצגות ילדים וזה לא מתאים".
עתליה, מה תעשי עם נועה?
"כרגע אני לא יודעת. נצטרך להצדיק את זה באופן אמנותי כלשהו. אני לא מתכוונת להתעקש".
איתי, איך תרגיש כשההורים שלך יראו אותך עירום על הבמה?
"הם לא יראו כי הם באים לראות את ההצגה בפסטיבל בירושלים, ושם אנו בעירום חלקי בגלל בקשת הנהלת הפסטיבל".
עתליה, נכנעת לדרישות ההנהלה?
"זה לא עבר בלי לבטים. זה הפריע לי מאוד בהתחלה כי חשבתי שחשוב שלא נתפשר. ועם זה אנחנו רוצים אינטראקציה עם קהל מכל הסוגים, גם עם קהל דתי שומר מסורת שלא מוכן להגיע להצגות בעירום, וזה הקהל שיגיע לפסטיבל לתרבות יהודית בירושלים. העירום הוא לא מסר אלא רק כלי. ואם הכלי הזה לא מתאים להעביר את המסר לקהל מסוים, לא נשתמש בו".
איך תופיעו בירושלים מול ההורים של איתי?
"בחזייה ובתחתונים".
ואם אצטרף אליכם, אוכל להופיע רק בירושלים בחזייה ובתחתונים?
"ממש לא. תהיה מחויב לאנסמבל גם להצגות בתל אביב".
אם כך, אני נאלץ לסרב.
"חבל, כי אתה מקשיב יפה וזה חשוב מאוד בעבודה עם קהל".
ˆ "אחרי הפיצוץ", הפסטיבל לאמנות יהודית עכשווית, 10 בדצמבר 2019, 19:00, בית מזיא בירושלים
