אשר קשר //
זה התחיל לא רע אבל הידרדר בהמשך. זכות בחירה שווה לנשים הונהגה כבר בבחירות הראשונות לאספת הנבחרים של היישוב היהודי בארץ ישראל ב־1920. מדובר באחד המקרים המוקדמים של זכות בחירה לנשים. לשם השוואה: בארצות הברית זכו הנשים בזכות הבחירה רק באותה השנה; בספרד ובפורטוגל נמנעה מהן הזכות עד ראשית שנות ה־30; ובצרפת ובאיטליה - עד שנות ה־40.
רחל כהן־כגן, חברת 'מועצת המדינה הזמנית' ומספר אחת ברשימת ויצ"ו לכנסת הראשונה, טענה שיש שלל יתרונות בריבוי נשים בפרלמנט העתידי של מדינת ישראל. "אין להעריך עד כמה חשובה נוכחותה של אישה במועצת הממשלה", אמרה בנאום שנשאה בפורום נשות ויצ"ו בשנת 1948.
"תפיסתה של אישה היא מעשית יותר. היא לא נגררת אחרי דוקטרינות ופרינציפים. לפעמים יש הרגשה שכאילו נעלם מן הגברים 'דבר מה', לכן יש להשתדל להרבות את מספר חברותינו בפרלמנט הישראלי שיקום בקרוב".
כהן־כגן הקדימה את זמנה. מפלגת ויצ"ו התפרקה לאחר הכנסת הראשונה. עד שנת 1973, כששולמית אלוני הקימה את מפלגת ר"צ, הפנייה לנשים נעשתה מטעם מפלגות שבראשן עמדו גברים ונשים זכו בהן לייצוג מזערי.
בשלוש מערכות הבחירות הראשונות (1955-1949) עמד שיעור הנשים בקרב חברי הכנסת על כעשרה אחוזים. לאורך ארבעה עשורים מאז, עד שנת 1999, היה מספר הנבחרות לכנסת בשפל שיא (שבע נשים ב־1988, 11 נשים ב־1992). לאחר מכן החל גידול קל, שהגיע לשיאו בבחירות 2015, עם מספר שיא של 29 נשים בכנסת. היום מכהנות בה 32 נשים, כרבע מחברי הבית.
הרוב והמיעוט
בסיעת המחנה הציוני יש כיום הכי הרבה נשים בכנסת: תשע מתוך 24 חברי הסיעה. סיעת הליכוד כוללת כיום שבע חברות כנסת מתוך 30. ב'כולנו' ארבע נשים מתוך עשר, וב'יש עתיד' שלוש מתוך 11. מרצ היא היחידה מבין סיעות הכנסת שקיים בה רוב נשי: שלוש חברות כנסת מתוך חמישה. לעומת זאת, שתי סיעות הדירו נשים ולא שילבו אותן אפילו כמועמדוֹת ברשימותיהן: ש"ס ויהדות התורה.
בעוד בכנסת ייצוגן דל, במישור המקומי המצב שונה. "מאז בחירות 1969 קיימת מגמה של עלייה מתונה אך יציבה בייצוג הנשים היהודיות ברשויות המקומיות", אומרת יעל רוזין, חוקרת תרבות חזותית ומתמחה במגדר ובפוליטיקה של זהויות.
"הפוליטיקה המקומית נתפסת כתחום ציבורי שקרוב יותר לתחום עניינן וכישוריהן של נשים, כמעט 'זירתן' הטבעית או לפחות זירה אלטרנטיבית לפעילות נשית־פוליטית.
"נשים הן אזרחיות אקטיביות בקהילות אתניות ומעמדיות, במקומות עבודה ובמפגשים בין קהילתיים ובתוך הקהילה. אבל דווקא סוגיות של רווחה אישית, איכות חיים, רמת חינוך ותרבות, תחומים שבאופן מסורתי מעניינים נשים והן עוסקות בהם, יש בהן משום הרחבת המרחב הביתי והישארות מחוץ למסגרת הזירה הפוליטית הלאומית".
ייעוד האימהות, אין גדול ממנו
"לכאורה, מראשית ימי היישוב בארץ הוצגו נשים כחלוצות ולוחמות הנוטלות חלק לצד הגברים בבניין הארץ", אומרת חנה הרצוג, פרופסור אמריטוס לסוציולוגיה וכלת פרס אמת לשנת 2018.
"מגילת העצמאות, המכריזה על הקמת מדינה דמוקרטית ללא הבדלי גזע, דת או מין, וגיוס החובה של בנות לצה"ל תורמים לבניית האמונה העמוקה בדבר שוויון ההזדמנויות שמציעה הזירה הציבורית עבור נשים".
אז מה קרה?
"תפיסת העולם הבינארית, שמכפיפה נשים לתפקידים מסורתיים, עולה גם מהחקיקה השוויונית ביותר לכאורה: חוק שירות הביטחון (1949) וחוק שיווי זכויות האישה (1951). בשני החוקים האימהות היא שמעניקה לנשים את כרטיס הכניסה לאזרחות, אך בו בזמן דוחקת אותן לשולי העולם הציבורי. בדיון בכנסת התקבלו כמובנים מאליהם דברי בן גוריון ש"הייעוד המיוחד של האישה, ייעוד האימהות, אין בחיים ייעוד גדול ממנו".
וזה עדיין קיים בימינו?
"לצערי מציאות זו, של חלוקה בינארית - גברים בעשייה הציבורית לצד נשים שייעודן בבית - ממשיכה להדהד עד היום כאחד הגורמים המשפיעים על האחוזים הנמוכים יחסית של נשים בתפקידי מפתח. תפיסתה של האישה כאם וכרעיה משפיעה במגזרים הנחשבים למודרניים וגם בחברות מסורתיות יותר, כמו החברה החרדית והערבית".
למה לא קמה עוד מפלגת נשים?
"לכאורה נשים היו יכולות להשתמש במפלגה עצמאית כדי לקדם נושאים ואינטרסים משלהן, כפי שעשו בשנים שלפני קום המדינה. בפועל הנסיונות היו מעטים והישגיהן במונחי ייצוג היו אפסיים. בבחירות הראשונות השתתפו שתי מפלגות נשים - דתית ושל ויצ"ו.
"ב־1977 נעשה ניסיון לארגן מפלגת נשים שזכתה להישגים אלקטורליים דלים, וכך גם ב־1992. נראה שבתרבות הפוליטית הישראלית אין לגיטימציה להתארגנות נפרדת של נשים".
1949: נון זה נשים: עקרת בית יקרה
נשות ויצ"ו, שסימנן בבחירות היה 'נ', השמיעו דרישה לשוויון זכויות. אלא שמבט על הדמויות בכרזת הבחירות מראה דווקא נשים בעיסוקים מסורתיים: קניות, ילדים ומלאכות הבית, ולכל היותר בסיוע בביטחון ובשיטור
1961: שיחת נשים
כרזה של מפא"י, המוצגת כשיח בין שתי נשים, מציגה את הפוליטיקה כעיסוק גברי שהנשים בקושי מתעניינות בו או מבינות בו. הכרזה מנסה לשכנע את הנשים שהפוליטיקה היא גם מעניינן. היא מדגישה כי בבחירות קול של אישה שווה לקול של גבר
1959: האישה, הרעיה, האם והבת
בשנת 1959 היה דוד בן־גוריון בן ה־73 בשיא תהילתו. לאחר שובו מפרישתו בשדה בוקר ומינויו המחודש לראשות הממשלה, קרא באיגרת לנשים להצביע למפא"י, ובייחוד לחזק את הח"כיות מטעמה, "כדי שתוכלנה להמשיך ולהשלים את שליחותן במוסדות הנבחרים למען שלום, יציבות ורווחה"
1984: בת השירות הלאומי, אל תגידי אבל
שירות לאומי כחוק נראה בעיני המפד"ל (אז 'הפועל המזרחי') תחליף הוגן לשירות צבאי והוא נכלל בהסכם הקואליציוני שנחתם בין מפא"י ל'הפועל המזרחי' בטבת תשי"ג (ינואר 1953)
1984: אגודת ישראל תציל אותך מצה"ל
ב־1949 הפכה ישראל למדינה הראשונה בעולם שהחילה חוק גיוס חובה על נשים, שישרתו שירות חובה של שנה אחת. החוק כלל גם נשים דתיות וגרם למחלוקת קשה בין המדינה לעדה החרדית, שראו בצעד זה איום על ערכיה ועל אורחות חייה. גם האפשרות לשירות לאומי לא נתפסה בחיוב, והם ראו בכך צעד תוקפני במסגרת עימות תרבותי, שבו המדינה מנצלת את כוח האכיפה
1988: למניעת הגזירה ולסיכול המזימה
ב־1988, לנוכח התחרות מצד מפלגות אחרות ראו ב'אגודת ישראל' לראשונה צורך לפנות לנשים החרדיות כדי שיצביעו עבורם, אולי כי הפנימו שלא תמיד הנשים מצביעות על פי דעת בעליהן
2006: המרצ בשיא, בעזרת השם
תשובה ניצחת לטענות כי מרצ היא מפלגה אנטי־דתית מביאה צבייה גרינפילד, מועמדת מרצ החרדית לכנסת
