כמה דקות לפני שריקת הפתיחה למשחק בין הפועל אלאתיחאד נצרת למכבי אחי ערערה, התחיל לרדת הגשם שוטף. הסתכלתי אחורה על היציעים הריקים בעילוט ולפתע קלטתי כי בין כל מושבי הבטון עומד אוהד אחד ובודד ומחזיק במטרייה.
התקרבתי אליו כדי להבין מי הוא האמיץ שהגיע למשחק ליגה ג' מחוז יזרעאל בקור מטורף ובגשם זלעפות. "אתה היחיד שהגעת למשחק הזה", אני צועק לו דרך הטיפות.
"מה לעשות", הוא עונה. "לא היתה לי ברירה. אני האבא של השופט. הקפצתי אותו לכאן ועכשיו אני מחכה להחזיר אותו".
ברוכים הבאים לליגות הנמוכות בישראל, המקום שבו בכל חור תגלו סיפור שאפילו לא דמיינתם שתמצאו.
הפועל צפרירים חולון – אינטר תל אביב: איפה הקוונים?
הרעיון לצאת למסע בין משחקי הליגות הנמוכות נולד אצל חבר, ששמע על חבר אחר שעשה זאת לפני כמה שנים.
כל מה שנשאר הוא למצוא תאריך מתאים. כשהגיע השבוע של כריסטמס ואיתו הדיבור הרגיל על כל אלה שמוציאים עשרות אלפים וטסים למחזור חג המולד בליגה האנגלית, החלטתי שזה זמן מצוין לצאת למסע מקביל בארץ הקודש, בלי הוצאות מטורפות – אבל עם חוויה ייחודית ולא פחות מדהימה.
אנפילד ואולד טראפורד? קבלו את דבוריה, עילוט, ואפילו המגרש החדש בחולון. כן, כן, זה שליד בית העלמין.
היעד הראשון שלנו היה דווקא בית דגן. על הפרק: מפגש אמצע טבלה קלאסי בין הפועל צפרירים חולון למועדון כדורגל אינטר תל אביב.
כשברקע כביש מספר אחת וקולות התרנגולים מהלול הסמוך ובאוויר תנועה ערה של מטוסים בדרך לנמל התעופה בן גוריון, ניסו השחקנים למצוא את הרשת לעיני שני צופים מנומנמים.
הדבר הראשון שלכד את עינינו היה העובדה המפתיעה שלמשחק לא שובצו קוונים. "איך שופטים משחק כזה בלי קוונים?", אני שואל את השופט בסיום והוא עונה בחיוך: "זה פשוט – אי אפשר.
אבל זה המצב, אין כוח אדם. אז אני שורק לפי מה שאני רואה ואני יודע להחזיק את הקבוצות ככה שלא יהיו התפרצויות או מהומות".
ובחזרה למגרש: שיחה קצרה עם אנשי הקבוצות מגלה לנו סיפור מעניין מצד כל אחת מהן. נתחיל בחולון, גלגול עדכני לאימפריה צפרירים שהיתה כאן פעם.
שם, מסתבר, יש סלב בסגל – משה סיני האגדי ("שמגיע מדי פעם ומשחק קצת", אומר אחד מאנשי הקבוצה) וזיו כבדה, שחקן ליגת על מהעבר, שכיום משחק להנאתו בליגה האחרונה.
אלא שהפעם הוא לא הגיע, אחרי שלפי אנשי הקבוצה לא הצליח להשתחרר מהעבודה שלו בבית ספר. בחוד החנית ניצב מספר 9, מנהל הקבוצה, מי שהיה אחראי גם על החמצת המשחק, כשבמצב של פיגור 2:0 מצא את עצמו לבד מול השער והחמיץ.
"אולי בתור מנהל אני צריך להגיד שהמקום שלי הוא לא בהרכב", הוא אומר לנו בסיום בצחוק.
מהצד השני – קבוצת אינטר עלייה. בירור קצר מעלה כי מדובר בקבוצת עולים, המורכבת משחקנים מ־14 מדינות לפחות. "אנחנו בהרכב חסר כי לא מעט שחקנים טסו לחו"ל", אומר המאמן. "חלק בסקוטלנד, חלק בשווייץ".
גם בלי השחקנים הללו אינטר עלייה (ולא מדובר בפרפרזה מקומית למועדון הפאר אינטר האיטלקי אלא פשוט קיצור למילה 'בינלאומי' באנגלית) מנצחת את המשחק די בקלות וחוגגת על חשבון הקבוצה המקומית.
עוצמה חולון – מכבי השקמה חן: איחור בגלל עגיל
הגענו לחולון כמה דקות לפני פתיחת משנה העונה של מחוז תל אביב בליגה ג'. היריבות: הראשונה בטבלה עוצמה חולון נגד השנייה מכבי השקמה חן. המצב בטבלה ערב המחזור הוא יתרון נקודה לעוצמה. הצפי: משחק אש.
אלא שעוד לפני שהספקנו לעשות חישובים, משכה את תשומת ליבנו התקהלות מוזרה על קו האמצע. המשחק עוד לא יצא לדרך וכבר מכות? כשהתקרבנו הופתענו לגלות שהגורם העוין הוא בכלל עגיל.
השופטים החליטו שהתכשיט שבאוזנו של אחד משחקני השקמה צריך לרדת לפני שריקת הפתיחה, אלא שלעגיל היו תוכניות אחרות והוא פשוט נתקע.
מכאן החלה גרסת משוך בגזר סוריאליסטית, שכללה אפילו פלאייר – ובסופו של דבר, אחרי 20 דקות עיכוב, המשחק יצא לדרך.
כיאה למשחק עונה, היציעים מלאים בכ־50 אוהדים. לצידם אני מוצא את חזי טורס, שחקן השקמה, שלצערו נאלץ לראות את משחק העונה מהצד.
הסיבה: הרחקה משישה משחקים אחרי שריסס גז מדמיע בסיום משחק ליגה.
"הכל התחיל מזה ששחקן של הקבוצה היריבה בעט ושבר לנו את הג'ריקן", הוא משחזר. "הייתי בכלל על הספסל והלכתי לספסל של הקבוצה שלהם כדי לקחת מהם את הג'ריקן שלהם. שחקן שלהם התקיף אותי ושנינו קיבלנו אדום.
"בסיום המשחק, כשאני יוצא מחדר ההלבשה, פתאום קופצים עליי 20 חבר'ה. אני עובד בשליחויות בצומת תפוח.
"רישיון לנשק אין לי, אז החלטתי שאני תמיד אסתובב עם גז מדמיע. כשהחבר'ה האלה קפצו עליי ישר שלפתי אותו כהגנה עצמית. אפילו בדיון אמרתי לשופט שאם לא הייתי שולף אותו אני לא יודע איך זה היה נגמר".
אולי בגלל ההרחקה של טורס, ואולי כי אלה הם פשוט פערי הכוחות, חולון מנצחים 1:2 את משחק העונה ופותחים פער משמעותי מהיריבה שלהם.
מ.ס דבוריה – בני מוסמוס: הצגה כפולה
אומרים שמי שלא היה באנפילד לא ראה מגרש כדורגל אמיתי בחייו. ובכן, רבותיי, תרשו לי לנסח את המשפט הזה מחדש: כל מי שלא ראה את המגרש בדבוריה שנמצא למרגלות התבור ושמהיציע שלו נחשף עמק יזרעאל במלוא הדרו, לא ראה מגרש כדורגל אמיתי ומרגש בחייו.
"תראה את חדרי ההלבשה", משוויץ איש המשק של המועדון, "כמו באירופה. יש כאן הכל, מקלחות, ספסלים, חולצות מוכנות לקראת המשחק. ויש לנו אפילו את הסלוגן שלנו על הקיר", הוא ממשיך ומצביע על השלט 'תקיאו דם תביא רגל, מלחמה בשביל הסמל'.
לדבוריה הגענו בשביל משחק אחר – זה של ליגה ג' מחוז יזרעאל בין עין מאהל להפועל אלבטוף, אבל האירוח היה כל כך מדהים שנשארנו להצגה הכפולה, שכללה גם משחק ליגה ב' צפון בין מ.ס דבוריה לבני מוסמוס.
השעה היתה כמעט 12:00 בצהריים, יום שבת, כשקרני השמש בצבצו בין העננים ונתנו לשחקנים ולנו אווירת משחק אירופאית לכל דבר.
על הקווים יושב דרור צימרמן, משקיף מטעם איגוד השופטים, שהגיע לכאן כדי לבחון את ההחלטות של צוות השיפוט. "אתה רואה את הקוון הזה?", הוא מצביע על האיש עם הדגל שרץ על הקו קרוב אלינו.
"הוא סטודנט לרוקחות. והרחוק? הוא בן 17. הם באים לפה ושופטים כמה משחקים ברצף. הם מרוויחים בקושי 80 שקל למשחק".
זה נכון מה שאומרים על הליגות האלה – שהכל מלא באלימות?
"חטפתי פעם מכות כשופט, אבל זה מקרה קיצון. לרוב המשחקים עוברים בשקט וכולם באים לפה כדי לשחק כדורגל. המקרים שמגיעים לוועדת משמעת הם מועטים".
ועדיין, אי אפשר להתעלם מנושא ועדת המשמעת וההרחקות, שאולי הן היו הסיבה המרכזית לניצחון 2:3 של אלבטוף.
"עין מאהל הגיעו למשחק הזה בלי שלושה שחקנים מרכזיים שהורחקו במשחק האחרון", מסביר צימרמן.
"אחד הורחק באדום, השני ניסה לתקוף את השופט והשלישי פשוט אמר לו: 'אל תדאג, ניפגש בסיום מחוץ למגרש'".
את ההפסקה בין המשחקים ניצלנו כדי לקפוץ לכפר עצמו ולאכול חומוס אצל אבו מחמוד, שזכה להמלצות (מוצדקות).
אחרי שלוק קפה שחור מתקתק שהגיע היישר מהתרמוס של אחד הסדרנים, הכנו את עצמנו להצגה הגדולה של המסע שלנו: הפועל דבוריה עם הרכש הכי מסקרן של הליגות הנמוכות, וויאם עמאשה האגדי, שמארחת את בני מוסמוס.
התכנון היה להישאר למחצית אחת ולקפוץ למשחק נוסף בכפר כנא. מה שלא תכננו הוא שהפעם היציעים יהיה מלאים במאות אוהדים, עם דגלים, תופים והרבה שירים (חלקם הלא מבוטל בעברית!), אך גם עם לא מעט מכוניות, ששתיים מהן חסמו את הרכב שלנו והכריחו אותנו להישאר לראות את המשחק עד סופו.
האמת? מזל שחסמו אותנו, כי ככה יצא לנו להכיר את הקבוצה המרגשת ממוסמוס. עמאשה אולי היה הכוכב הגדול, אך למעט שתי החמצות מסמרות שיער הוא לא עשה הרבה, בשעה שהחבר'ה הצעירים של מוסמוס קרעו את הדשא במתפרצות, זעקו עד השמים אחרי החמצות ובעיקר בכו כשראו את דבוריה עושה מה שעושות קבוצות צמרת – מנצלת את מעט המצבים שלה ומנצחת 0:2.
אז מה היה שם? איש משק שמשוויץ לנו שבמשחק הזה יש לו שלט חילופים, אוהד שיושב על הקווים עם שקית מלאה בבייג'לה, מאמן (דובר ערבית) שצועק על השחקן שלו (גם דובר ערבית) "סתום את הפה" בעברית צחה, קולות מואזין בזמן הגבהה לרחבה, שער לא פחות ממדהים לחיבורים, ובחור בשם עזרא, מספר 99 של מוסמוס, שהוא גם היהודי היחיד בקבוצה. "כאן משלמים הכי טוב", הוא מסביר בעוד הוא יורד מאוכזב לחדר ההלבשה.
ערערה – אלאתיחאד נצרת: בלי תקשורת, בלי מצלמות
את המסע שלנו חתמנו בגשם של עילוט, שם הביסו אחי ערערה 2:4 את אלאתיחאד נצרת במשחק שאולי סימן יותר מכל את מה שראינו. למרות הגשם, למרות האינטנסיביות של המשחק – ראינו בעיקר מחיאות כפיים, סיוע לחבר מהקבוצה היריבה שנפל לבוץ, חיבוקים בסיום והמון ספורטיביות.
בכל המשחקים כמעט לא ראינו אדומים, בטח לא אלימות, וגם הרמה הפתיעה לטובה: משחק בנגיעה אחת, קצב מהיר ובעיקר הרבה מאוד שערים.
ואולי עלינו פה על משהו – במקום לבזבז אלפי דולרים כדי לראות משהו שהוא לא שלנו אפשר פשוט להיכנס לאוטו ולהכיר מגרשים שאף פעם לא הייתם בהם.
אולי הם לא נכנסים לרשימת ה'חייבים לראות לפני שמתים', אבל יש בהם נוף מדהים ובעיקר אווירה מחשמלת וסיפורים בלתי נשכחים.
"כאן נמצא הכדורגל האמיתי, זה שפעם גדלנו עליו", אומר לנו החובש באחד המשחקים. "אין כאן שופוני, אין תקשורת ואין מצלמות. רק כדורגל נטו. וזה מה שצריך בעצם, לא?".
