לימור סימון //
"תבעטי כבר", צועקת רונית שפירא על מיכאלה סולמן, שמתרוצצת מצדו האחד של מגרש הכדורגל אל צדו השני. "אולי יותר מהר", צורחת מרב בור מעמדת ההגנה, ובין טיפות הזעה שניגרות מגופה היא מחלקת הוראות לנדין כהן, שעשתה טעות טקטית עם הכדור שנייה לפני שנכנס לשער.
בזמן שחברותיהן מתמודדות עם עודף המשקל במכוני כושר ממוזגים, הן בחרו להצטייד בנעלי פקקים ובגרביים עד הברך ולשעוט אחר הכדור.
למי שמגיע למגרש הכדורגל הדר יוסף בתל אביב נראית נוכחותן של 18 הנשים הלבושות מדים טבעית. רובן נמצאות כאן משנת 2005, מהיום שבו הקרדיולוג ד"ר אילן קיציס פתח את התוכנית לירידה במשקל בעזרת משחק כדורגל. לפני כשש שנים עברה התוכנית לידי רונית שפירא, ומאז היא מנהלת אותה ביד רמה.
"לאהוב כדורגל זה עניין אחד, ולשחק כדורגל זה עניין אחר", אומרת נדין, שנמצאת בתוכנית מיום היווסדה. "כאן, על המגרש, אנחנו הופכות להיות נטו לעצמנו ונטו לקבוצה".
חיבוק מהחברות
מרב בור, 49, מכוכב יאיר, נשואה ואמא לשלושה, בעלת חברת השמה, לא האמינה שיום יבוא והיא תפנה יומיים בשבוע, למשך כמה שעות, רק לעצמה.
"לשים מאחור את העיסוקים הרבים סביב הבן הצעיר, שנמצא על הספקטרום האוטיסטי, מבחינתי זה היה הישג, הדבר הכי גדול שיכולתי לתת לעצמי", היא אומרת. "הכדורגל, מלבד היותו כלי עזר לירידה במשקל, משמש לכולנו כלי להתמודדויות שאנחנו עוברות בחיים".
לקבוצה היא הגיעה לפני תשע שנים במשקל 140 ק"ג. מאז הצליחה להשיל כ־52 ק"ג ממשקלה. "תמיד הייתי גדולת ממדים ותמיד אהבתי ספורט, בעיקר כדורסל, אבל היה לי קשה לשחק בגלל המשקל", היא מספרת.
"לקבוצה הגעתי בעקבות חברה ששיחקה כאן ועשתה שינוי מהותי במשקל ובאורח החיים שלה. הבעיה היתה שלא חשבתי שאצליח לעזוב את הבית פעמיים בשבוע כדי לעשות משהו למען עצמי. זה נראה לי אפילו אגואיסטי. כל חיי אני דואגת לאחרים, ופתאום אדאג לעצמי?".
כלומר?
"הקבוצה נתנה לי כוח להשתחרר מהעבר ולהתמודד עם קשיים שכל השנים פיציתי עליהם בעזרת אוכל. שנים רבות סחבתי על הגב צלקות מהילדות. אני מתמודדת עם גידול ילד אוטיסט ועם בן שהוא טרנסג'נדר. את הדרך לפצות על הקשיים מצאתי באוכל".
ואיך זה מתחבר לקבוצת הכדורגל?
"מצאתי כאן חברות לחיים ואנחנו עוברות תהליך שמאפשר לנו להתבונן על עצמנו. כשאני מגיעה לכאן אני מניחה הכל בצד ומצליחה להתנתק. המחשבות פשוט נעלמות על המגרש, והמוח עושה תהליך אתחול.
"הסיפור שלי דרמטי, אבל אני מברכת על החיים שבזכותם אני מי שאני. הוא לא מגדיר אותי, אני מגדירה אותי, וזה מה שקורה כאן לכולן. ההגדרות העצמיות שלנו משתנות".
איך מתמודדים עם גידול ילד על הספקטרום וילד טרנסג'נדר?
"אלה שני דברים נפרדים שקיימים באותו הבית. הבת שלי היתה תמיד קצת טום בוי, ראיתי שזה קורה ולא ראיתי. בגיל 13 הוא בא עם הבקשה להפוך לבן, וזה היה תהליך פיזי ונפשי שעברנו כולנו.
"לתיכון הוא כבר הגיע כבן לכל דבר. היום הוא חי את החיים בכל החושים, שירת בצבא, יש לו בת זוג והוא מודל והשראה לכולנו. אף פעם הוא לא היה בארון וגם אנחנו לא, תמכנו בו בכל.
"החשש היה מתגובת החברה, אבל למרבה השמחה הוא קיבל חיבוק גדול מכולם. מדהים לראות את הדרך שהוא עבר וכמה הוא שלם עם עצמו. ההתמודדות האמיתית שלנו היא דווקא עם הבן הצעיר, 17.
"הוא מוגדר בתפקוד גבוה אבל מתקשה להבין סיטואציות חברתיות וזקוק להשגחה צמודה. כולנו מגויסים אליו, וכל חיינו סובבים סביבו. הפחד הגדול הוא כמובן מה יהיה ביום שלא נהיה.
"הוא מבין שהוא שונה וגם מדבר על כך בפתיחות רבה, אבל יש לו התנהגויות שאינן תואמות את גילו הכרונולוגי. לכן כששואלים אותי איך אני מתמודדת עם בן טרנסג'נדר אני אומרת שהשאלה לא רלוונטית. העניין האמיתי הוא להתמודד עם ילד אוטיסט".
והקבוצה?
"בקבוצה החיים שלי פרוסים ומקבלים חיבוק מהחברות. לקבוצה הזאת יש כוח להרים אותנו על הרגליים. לירידה במשקל אין חשיבות כמו למשמעות העצמית שנוצרת לך כאדם מול עצמך".
כמה צעדים ואני מתעלפת
"התוכנית קמה כדי שנשים בוגרות ומלאות יוכלו לשלב פעילות ספורטיבית עם דיאטה ועם תרפיה שמעבירה פסיכולוגית מומחית להפרעות אכילה ובעיות השמנה", אומרת רונית שפירא, נשואה, אמא לארבע בנות וסבתא לשלושה נכדים.
"לתוכנית הגעתי כששקלתי 120 ק"ג. בקושי הלכתי ובקושי נשמתי. ניסיתי את כל הדיאטות בעולם, ירדתי ועליתי, הביטחון העצמי שלי היה ירוד. ספורט היה מחוץ לתחום, כמה צעדים ואני מתעלפת. שייכתי ספורט לנשים רזות וחתיכות שעושות זומבה ושלמות עם עצמן. אין הרגשה בטוחה כשמגיעים לקבוצה כזו במשקל 120 ק"ג".
ולמה דווקא כדורגל, שזה הכי הארד קור?
"אחותי ז"ל היתה אשה שמנה מאוד. היא הלכה לבדיקה אצל ד"ר קיציס, והוא הציע לה להגיע לתוכנית. היא סירבה, ואני הסתקרנתי. ספורט ודיאטה תחת קורת גג אחת? זה נשמע לי דמיוני מכדי להיות אמיתי.
"הגעתי לפגישה ומצאתי קבוצת נשים שבועטת בכדור וד"ר אחד שרץ על המגרש כאחד הכדורגלנים ומשלב רצינות עם הומור. הבנתי שכאן אני רוצה להיות. קיבלתי תפריט וזהו. לא נשקלים ולא מדברים על דיאטה, רק עושים ספורט. שמרתי על זה בסוד, פחדתי שיצחקו עליי במשפחה ויגידו, 'שוב את מנסה משהו שייכשל?'. רק כשהתחילו לראות תוצאות סיפרתי".
איך מצליחים לרוץ על המגרש כששוקלים 120 ק"ג?
"קשה מאוד. לא האמנתי שאצליח לרוץ או לבעוט בכדור. בחום של אוגוסט, במקום לשבת במזגן ולאכול מגשי פיצה, מצאתי עצמי מזיעה את נשמתי על המגרש. זה היה תהליך ארוך עם הרבה עליות ומורדות, ובתוכו החלו לנשור הקילוגרמים, ואני הרגשתי פתאום קלה. ואז זה הפך לקודש, והקבוצה הפכה לדבר הכי חשוב בחיים.
"הסיבה שלשמה הגעתי הפכה להיות משנית. ירדתי בסך הכל 50 ק"ג, אבל חשוב מזה: התחלתי לאהוב את עצמי, להיות אסרטיבית, להביט במראה, להתלבש יפה. החיים נהיו יותר קלילים. היום אני מוכנה להשקיע בנעלי פקקים יותר ממה שאני מוכנה להשקיע בנעליים אלגנטיות. לפני כשש שנים קיציס פרש והעביר לי את ניהול הקבוצה. התרגשתי. מבחינתי זה היה סימן לדרך שעברתי. מאז אני מנהלת את הקבוצה, וזה ערך מוסף לכל התהליך".
אין לכן נגד מי להתמודד.
"אין בארץ קבוצה כמו שלנו ואנחנו, לצערי, הסניף היחיד. החלום הוא לפתוח שלוחות. מראש המטרה היא לא להתחרות או לנצח אלא להיות, ליהנות מהמשחק ומהדרך, לנקות את הארובות של החיים ולהבין את עצמנו. זה עוזר לא רק לדיאטה אלא לכל משבר בחיים".
לרוץ שעה בלי להפסיק
נדין כהן, 57, אמא לשלושה, מייסדת ומנהלת חברה לייעוץ ארגוני, היא בין הראשונות שהגיעו לקבוצה. שלא כמו חברותיה, עודף המשקל שלה עמד על עשרה ק"ג בלבד.
"אני לא אוהבת ספורט, בטח שלא כדורגל", היא מספרת. "עשרה ק"ג תמיד היו המאבק שיורד ועולה והם, עם הסקרנות, היו הטריגר להצטרפות. המקום הזה נתן לי מענה ספורטיבי ופסיכולוגי, ופתאום גיליתי שאני יכולה לרוץ שעה על המרגש בלי להפסיק, בלי לחשוב על מרוץ החיים. פתאום אני מבינה בחוקי המשחק ומוצאת שזה מעניין".
מיכאלה סולמן, 65, מגדירה את עצמה כזקנת השבט. במקצועה היא שפית בדימוס ומדריכת טיולים לאיטליה. לקבוצה הגיעה לפני ארבע שנים בשביל הכדורגל.
"כבת שגדלה עם בנים ואהבה לשחק כדורגל לא מצאתי ביטוי לאהבה הזאת במשך השנים. עם עלייה במשקל חשבתי שזה ייתן לי מענה לשני הצרכים ולא טעיתי: ירדתי 15 ק"ג, מצאתי חברות לחיים ופעמיים בשבוע אני זוכה לשחק בספורט האהוב עליי. אני מרגישה צעירה ומלאת אנרגיה".
גבי בן משה, מאמן כושר מוסמך ממכון וינגייט, כבר ראה הכל בחייו. "שבע שנים אני מאמן אותן ונהנה מכל רגע", הוא אומר. "אני חוטף הרבה צעקות. העבודה עם נשים היא לא פשוטה. למשקל אין חשיבות. המשחק נועד לכושר גופני, והירידה במשקל היא תוצר נלווה. אני לא מתעסק בזה, לי חשוב שהן יבצעו את כל התרגילים ויעלו דופק".
במה זה שונה מאימון של גברים?
"אני מאמן ילדים ובני נוער, והשוני הוא בהתנהלות: הן מחויבות עד הסוף, לא מוותרות גם אם יש מבול בחוץ, האנרגיה שהן מביאות לקבוצה מדרבנת אותן לזוז, וכך גם הדופק עולה. יש בזה הכל, וזה הכוח".
קבלו אותן:
שוכבת: מרב בור, 47, מכוכב יאיר, בעלת חברת כוח אדם
משמאל לימין:
לירון משה, 33, מתל אביב, עוסקת ברפואה משלימה
יעל שניינמן, 45, מחולון, מנהלת חשבונות
נחמי רוטפרב, 56, מצור יגאל, אמבריולוגית
לבנה עובדיה, 63, מראשון לציון, עקרת בית
רונית שפירא, 58, מרמת גן, בעלת חברה לשיווק
טלי גוטלזן, 40, מהוד השרון, יועצת משכנתאות
שורה שנייה משמאל לימין
שרה וקניון, 60, מכפר יונה, מנהלת פרויקטים
יעל בנטאס, 44, מתל אביב, עקרת בית
מירי שובי, 58, מראשון לציון, מנהלת משרד
נדין כהן, 57, מקיבוץ נחשונים, עצמאית
אנדראה גרון, 52, מקיבוץ העוגן, מנהלת פרויקטים
מיכאלה סולמן, 65, מתל אביב, מדריכת טיולים
גבי בן משה, 35, מאמן
