בית אליאנס ממוקם במגרש החניה של שוק מחנה יהודה הסואן. מדרגות אחדות בלבד מפרידות בין המולת הרחוב והשוק ובין מתחם שוקרא השקט. יש שם מדפים עמוסי ספרים מסודרים לפי קטגוריות, שולחנות עגולים, פופים צבעוניים, כריות מזמינות ומשחקי קופסה ושחמט.
בבר שבצד המתחם יש צנצנות ובהן עוגיות ומכונת קפה. "עוד מעט יגיעו הבנות", אומרת בהתרגשות נעמה מאי, מנהלת הספרייה, "והן יתפעלו את הבר. את תראי, הן כל כך מחכות לזה".
ברקע מתנגנת מוזיקה שקטה. בתוך שעה היא תתחלף במוזיקה קצבית, והספרייה תשנה את פניה כשלמקום תיכנס קבוצת נערות בסיכון ממעון מסילה ותדאג לשינוי האווירה. למעון מסילה מגיעות נערות בסיכון, בנות 17־13, ששוהות בו עד תום הצו המשפטי בעניינן.
הנערות מגיעות למסילה עם היסטוריית חיים קשה, ניסיונות כושלים במסגרות אחרות ובעלות רקע אישי ומשפחתי מורכב שחייב הוצאה מהבית וטיפול חוץ ביתי שיעניק להן הזדמנות לשיקום ושינוי.
ב' עזבה את מעון מסילה לפני כשבועיים אבל ממשיכה להגיע לספרייה כדי לתפעל את הבר. "זה עושה לי טוב להגיע לפה", היא אומרת בזמן שהיא מכינה אספרסו. אחריה נכנסות עוד נערות ודואגות לעדכן את צלילי הרקע במוזיקה מזרחית. הבנות מתחבקות עם מאי, משתרעות על הפופים, והמתחם מתמלא דיבורים וצחוק.
מסלול התנגשות
הפעילות הזו התחילה מתוך הפרויקט למען הקהילה של מחלק נוער חשיפה של ימ"ר ירושלים.
אחת לשבוע, כשמגיעות הנערות מהמעון וממעונות נוספים לנערות בירושלים לספרייה, מחכה להן כאן קבוצת המתנדבים: שוטרים בעבר ובהווה ממחוז ירושלים. מאחורי היוזמה עומדים נצ"מ עזרא אלישר, מפקד ימ"ר ירושלים, ורב־פקד בדימוס איציק וישניה, שיצרו את החיבור בין המעונות ובין המשטרה.
"חיפשתי פרויקט להתנדב בו", אומר רס"מ רועי בודנרו, שמשרת במחוז 14 שנים, בעיקר עם בני נוער. "הפרויקט בספרייה היה אמור להסתיים אחרי עשר פגישות, אבל ביקשתי להישאר. התחברתי לנערות ואני מרגיש שיש פה תהליך חיובי וקשר טוב שנרקם".
הנערות מתקבצות סביבו, והוא מכיר את כולן. הוא שואל כל אחת מהן לשלומה, והן מספרות לו על השבוע שעבר עליהן. "בהתחלה הן לא הסכימו אפילו ללחוץ את היד של השוטרים", מציינת מאי. "בפגישה הראשונה הן צעקו להם 'מנאייקים'. הן רגילות לפגישות מסוג אחר איתם, בדרך כלל במסלול התנגשות. המטרה היתה לייצר ביניהם קשר חווייתי אחר".
גם דנה רדמי ומיכל כהן, מדריכות במעון מסילה, ראו את השינוי. "אחרי הפגישות האלה אנחנו שומעות פחות קללות ויותר בנות שרוצות להתנדב", אומרת כהן, ורדמי מוסיפה: "אמירות ה'מנאייקים' התחלפו בהתעקשות שלהן להגיע לפגישות עם השוטרים, אחרת הן עושות בלגן במעון. זה לא ייאמן".
"המקום הזה קסום, וזאת ממש עבודת קודש", אומרת איילת כוכבי־סמסליק, מפקחת ארצית בחסות הנוער ומ"מ מנהלת מסילה. "בין הנערות ובין השוטרים נרקמים קשרים חזקים.
"בליל הסדר האחרון רועי לקח את אחת הנערות לחגוג את החג עם משפחתו. הוא אסף אותה מהמעון, והיא חזרה לכאן מאושרת. הנערות נפתחות פה, וזה לא קורה להן בכל מקום".
למה דווקא כאן?
"בפרויקט יש שילוב של כמה דברים: היציאה למקום נורמטיבי, הספרים, הפגישות עם השוטרים, האווירה הביתית. היו נערות שלא ידעו מה זה ספר ולאט לאט התחילו לקרוא. בהתחלה אמרו לי, 'איך את מוציאה אותן, הן יברחו לך', אבל ידעתי שהן לא יברחו. מרגע שהן התחברו לאנרגיות של המקום זה מוכיח את עצמו".
"בהתחלה היתה לנו התנגדות ענקית לפגוש את השוטרים", מאשרות שתיים מהנערות, "הם עשו לנו חלחלה בגוף".
ועכשיו?
"עדיין שוטרים עושים לנו את זה, אבל רועי ושי (רס"ב שי צורף מתנדב בעמותה) הם משהו אחר".
"אמרו לי, את משוגעת?"
הכל התחיל לפני ארבע שנים כשמאי, קצינת משטרה לשעבר, החליטה להגשים חלום ישן ולעבוד עם נוער במצוקה. היא פנתה לדודו עזרא, רכז מעון מסילה, סיפרה לו שהיא מעוניינת להתנדב עם הנערות ושאלה אם יש ספרייה במעון. התשובה היתה שלילית. "באותו הרגעו הבנו שאנחנו חייבים להקים שם ספרייה", היא מספרת. וכך היה. אלפי ספרים נאספו, והיוזמה יצאה לדרך. "בהתחלה התגובות נעו בין פליאה לחוסר אמון", היא אומרת. "אנשים אמרו לי 'נראה לך שהן יקראו?', 'את משוגעת?' ו'משעמם לך?', והיו גם כאלה שאמרו 'כל הכבוד'".
במשך שנתיים וחצי פעלה הספרייה במעון, "ואז, כשהבנו את הפוטנציאל, החלטנו לחפש מקום אחר שייתן מענה לכלל בני הנוער במעונות בירושלים", אומרת מאי. "פנינו לכמה גופים עד שהגענו לבית אליאנס. היזם עמיר בירם נרתם לעניין מיד, ולפני כשנה קיבלנו את המתחם בקומה התחתונה בבניין. הרבה ירושלמים הגיעו לעזור לנו, ועדיין באים לעזור נטו, בלי לבקש דבר בתמורה. רשת ארומה ישראל בנתה לנו את הבר ודואגת לקפה ולעוגיות, קבוצת נשים ממוצא מביאה לנו עוגיות ביתיות בכל שבוע, ואנשים תורמים לנו ספרים. בפברואר האחרון המקום התחיל לפעול, וקבוצות של נערות ממעונות בירושלים התחילו להגיע לפגישות שבועיות".
בין קפה לשש־בש
בפברואר האחרון הוקמה עמותת שוקרא, שמטרתה ליצור מרחב תרבותי אחר לקירוב בני נוער לגורמי מקצוע ואכיפת החוק. השם שוקרא נגזר מהמילה הארמית שוקא — רחוב או מעבר ציבורי. "וזה מה שניסינו לייצר בספרייה, מקום שבו בני נוער במצבי סיכון יוכלו לשבת על קפה ועוגה ולפגוש גורמים מתחומי הרווחה, המשטרה ובתי המשפט", אומר דודו עזרא, רכז מעון מסילה והעומד בראש העמותה. בפגישות האלה, הנערות יכולות לקבל מידע וכלים להתמודדות עם מצבי מצוקה באופן נינוח ולא מאיים.
"מטרת הפגישות היא להראות לנערות את הצד האנושי של השוטרים ולבסס איתן קשרים מיטיבים", מדגישה מאי, שמקדישה את כל כולה למיזם בהתנדבות מלאה.
"בין קפה לשש־בש הנערות לומדות להכיר את השוטרים ואפילו מקבלות את מספרי הטלפון הנייד שלהם, אם במקרה יזדקקו לעזרה. הן שומעות מהם על הצדדים המעניינים של המשטרה כמו מז"פ, ניווטים, מוזיאון המשטרה ועבריינים שמשטרת המחוז עצרה והשתקמו".
אלין אלול סמנכ"לית בכירה ראש מינהל סיוע לבתי משפט במשרד העבודה והרווחה שהפרויקט שייך אליו מסבירה: "אנחנו רואים חשיבות עליונה לעשות כל שניתן על מנת להביא לטיפול ושיקום הנערות מתוך אמונה במיצוי הפוטנציאל האישי הטמון בכל אחת מהן ולהעניק להן כלים להתפתח ולהשתלב מחדש בחברה".
סנ"צ בדימוס אלי מזרחי, שכיהן בין היתר בתפקיד ראש מפלג מיעוטים ומודיעין במחוז, ממייסדי העמותה, מגיע לפגישה עם הדובר המיתולוגי של המחוז, נצ"מ בדימוס, שמוליק בן רובי שמלווה את העמותה. "הבנות שואלות אותנו איך תופסים סמים ומתעניינות בפעולות שעשינו במשטרה", הוא אומר.
"הן צמאות לשמוע הכל, ואני יושב ומדבר איתן בגובה העיניים ומספר להן בהרחבה על הכל ובאותו הזמן מנסה 'ליישר' אותן. בזמן הפגישות הן מתפרקות ובוכות, אנחנו עוברים מסע של ממש".
מזרחי פרש מהמשטרה לפני 17 שנים, אחרי 25 שנים בתפקידים בכירים. הוא מכיר היטב את הרקע הקשה שהנערות באות ממנו. "עם השנים נראה שזה רק מעצים", הוא אומר. "הן חוות קשיים רבים, והמטרה שלנו היא לאפשר להן להתמודד איתם ועל הדרך להכיר את תפקיד המשטרה".
כחלק מבניית הקשר השוטרים קובעים הסכמים עם הנערות משבוע לשבוע. "ההסכמים נועדו לחולל שינוי בהתנהגות שלהן", מסביר בודנרו. "למשל, אנחנו מחליטים יחד שבשבוע הבא הן לא יברחו מהמעון, לא יריבו, לא ילכו מכות. זה עניין של אמון בינינו, והן עומדות בזה".
רנ"ג בדימוס מוטי גריפלר, לשעבר חוקר במפלג סמים ותשאול במחוז ירושלים, פרש מהמשטרה לפני שבע שנים והיום הוא מתנדב עם הנערות אחת לשבוע.
"אני מגיע לפגישות, מקשיב לנערות ומאפשר להן לבחור את הנושא שנדבר עליו", הוא אומר. "הן רוצות לשמוע על דיני ראיות ועל פרשות מפורסמות שעסקתי בהן, ואני מספר להן על הזווית המשטרתית. באחת הפעמים אחת הנערות אמרה שהיא רוצה להיות שוטרת. זה לא פשוט לנערה כזאת.
"הן לא באות מבית נורמטיבי, ואמירה כזאת מלמדת על שינוי. נערה אחרת טענה לפניי שהמשטרה התנהגה באלימות כלפי אבא שלה. ניסיתי להציג לפניה בעדינות את הצד הטוב של המשטרה, שכל מטרתה היא לעזור לאזרח".
שינוי אווירה
"באתי מרקע קשה, בגיל עשר וחצי אבא שלי חלה בסרטן", מספרת אחת הנערות המשתתפות במיזם. "כל יום הייתי יוצאת מהבית כדי לשכוח את הכאב. התרחקתי כמה שיותר ובסופו של דבר נשלחתי למסגרת סגורה. כשאבא נפטר התחלתי עם הסמים. זה התחיל בעישונים קלים ונמשך בהירואין".
במעון מסילה היא חוותה תקופה מאתגרת. "המקום הזה שינה אותי ופתח לי דלתות. אני אומרת את זה למרות שיש פה גם רגעים קשים, אבל אני שורדת".
למיזם השוטרים בשוקרא היא היתה הראשונה שהצטרפה. "כיף לבוא לפגישה כל שבוע, היא אומרת. "זאת הרגשה טובה שאני יכולה ללכת עם שוטר ברחוב והוא מסביר לי, עוזר לי ולא עוצר אותי. הם מדברים איתנו על סמים, על פגיעות מיניות. זה נותן לי מוטיבציה לעתיד".
מה החלום שלך?
"להיות שוטרת. פגשנו שוטרים שסיפרו לנו על החיים הקשים שהיו להם והיום הם קצינים במשטרה. אמרתי לעצמי, אם הם הצליחו, גם אני רוצה להצליח ולהיות שוטרת.
"אני רוצה להיות יס"מניקית, אבל בשביל זה אני צריכה לסגור את כל התיקים הפליליים שלי. אני מקווה שלאט־לאט אתחיל להתנדב במשטרה ובהמשך אהפוך לשוטרת. אם היו שואלים אותי לפני שנה, זה לא היה יוצא לי מהפה, הייתי מקללת אותם, אבל היום אני רואה את הדברים בצורה שונה. שי ורועי הם משהו מיוחד, הם רואים בנו נערות רגילות, לא פושעות".
בספטמבר הקרוב היא עתידה לסיים את השהות במעון, אבל למיזם הזה היא מתכוונת להמשיך להגיע. "אני מחכה לשעה וחצי הזאת בספרייה. זה שינוי אווירה, וזה גם עוזר לי בהמון דברים".
הסיפור ששבר אותי
נעמה וחמותה אלישבע מאי, הספרניות בספרייה, עסוקות בגיוס תמידי של ספרים ותרומות למקום. בספרייה כבר יש כ־2,500 ספרים, ומלאכת האיסוף נמשכת. על המדפים אפשר למצוא ספרים מסוגים שונים — נוער, פרוזה קלה, ספרים שנוגעים למצוקות בני נוער.
"הספר המבוקש ביותר הוא 'מלאך או שטן' של שרה אנג'ל", קובעת מאי. "הן כל הזמן מבקשות אותו ומחפשות לקרוא על מצוקות".
אנג'ל ישבה בכלא כחמש שנים כעצירה לפני משפט ולבסוף זוכתה. בספרה היא מתארת את עולם הפשע ואת חוויותיה האישיות. "הן מתחברות לסיפור שלה", אומרת מאי. "הנערות פגשו אותה במסגרת המיזם שהקמנו במעון מסילה. היא הגיעה לשוחח איתן, וזה היה מפגש אמוציונלי, מלא כאב וסקרנות".
פגישות מרגשות כאלה מתרחשות בשוקרא. לאחת מהן הגיעה שוטרת במחוז וחשפה לפני הנערות את סיפור חייה ואת האונס שעברה כשהיתה בת 12. "הסיפור הזה שבר אותי", אומרת אחת הנערות, ואחרת מוסיפה, "לא יכולתי להמשיך לשמוע את זה, יצאתי בוכה מהמקום".
"אחרי ששמעתי את הסיפור שלה הבנתי שגם אני רוצה להיות שוטרת", אומרת אחת הנערות, ואחרת מוסיפה: "אני רוצה להיות רופאה".
"לפני כמה חודשים, כשהתחלנו את המיזם, לא חשבנו שנגיע לנקודה שהגענו אליה", אומרת מאי. "לאט־לאט הנערות מגלות אמון במערכת, חושפות מהעולם שלהן ומקלפות את הקליפות".
אני עוזבת את המקום לאחר שהנערות כבר מתיישבות עם רועי ומתחילות את הפגישה השבועית שלהן, שאליה אני לא יכולה להיכנס. הן יפתחו שם דברים אישיים, ייגעו בצלקות וגם הפעם ינסו לגשר על הפערים בינן ובין המערכת. הן יצחקו, יכאבו, יתחברו זו לזו ולשוטרים, ובסיומו תחזור כל אחת מהן להתמודדות שלה. "לא מזמן ברחתי שוב מהמעון, זה מה שאנחנו עושות, בורחות, אבל מפה אני לא רוצה לברוח", מסכמת אחת הנערות.
