בבית, כמה ימים אחרי הפגישה איתה, כשהקשבתי לשיחה עם רעיה ברונשטיין, לכד את תשומת לבי פרט קטן שהצליח לחמוק ממני. "בשיא שלי", נשמעה ברונשטיין אומרת לענת דרייגור שישבה איתנו, "רצתי 60 מטרים ב־7.8 שניות". דרייגור הגיבה מיד: "וואו. הכי מהיר שלי בריצה הזאת היה 8.4 שניות".
עצרתי את ההקלטה והלכתי לבדוק. אליין תומפסון מג'מייקה קבעה שיא עולמי בפברואר 2017 כשרצה 60 מטרים ב־6.98 שניות (בתחרויות אתלטיקה באולם סגור. מקצה 60 מטרים לא נכלל בתחרויות האולימפיות).
המחשבה שברונשטיין, היום בת 88, קבעה את השיא שלה לפני כמעט 70 שנה גורמת לי לעצור את נשימתי. ואני מחזיר את ההקלטה עוד קצת לאחור כדי לשמוע את דרייגור, אגדת כדורסל ישראלי ובינלאומי בפני עצמה, מספרת ש"בשנות ה־70 לא היו לי מודלים של ספורטאיות ישראליות. הערצתי את הכדורגלן ההולנדי יוהאן קרויף. וזה לא שלא היו כאן נשים ספורטאיות. היו, אבל פשוט העלימו אותן, דחקו אותן, הדירו אותן. זה כל כך חבל. בגלל נשים כמו רעיה הקמתי את היכל התהילה של נשות הכדורסל".
ברונשטיין לא היתה רק רצה מצטיינת. ממש לא. הנה רשימה חלקית מאוד של ההישגים שרשמה: היתה חברה בנבחרת כדורסל הנשים הראשונה בישראל שיצאה לאליפות העולם שהתקיימה בבודפשט הונגריה ב־1950, אלופת ישראל בהדיפת כדור ברזל וכידון, זכתה בשתי מדליות זהב במכביה השלישית (1950) בהטלת כידון ובהדית כדור ברזל. היא גם היתה קופצת מצטיינת למרחק ועוד ועוד.
"זכיתי", ברונשטיין אומרת כמעט לקראת סוף הפגישה. "מעטים האנשים שיודעים כבר בגיל קטן מה הם רוצים להיות. יודעים וגם מצליחים לחיות את הידיעה הזאת. אני מהמעטים האלה".
אנחנו על המפה
היא גרה בתל אביב, באותה דירה שגרה בה עם הוריה שברחו מברלין, העיר שחיו בה, ב־1938, רגע לפני שכבר לא היה אפשר להימלט מציפורני הנאצים. ברונשטיין היתה אז בת תשע.
מה את זוכרת מהחיים בברלין?
היא מחייכת חיוך קטן. "גרנו באזור טוב מאוד של ברלין", היא פותחת. "היו באזור הזה הרבה מאוד שגרירויות זרות. הבית שלנו, שהיה בית שכור, היה ממש מול השגרירות היפנית. בגלל זה כנראה בכלל לא הרגשתי עוינות. ידעתי שאנחנו יהודים, אבל בשכונה הזאת לא היתה לזה משמעות מיוחדת. בבית הספר זה כבר היה סיפור אחר".
למה?
"כי בית הספר הזה היה יהודי, בין בתי הספר היהודיים האחרונים שעוד נשארו פתוחים בעיר. את כל השאר סגרו כמו שסגרו אז את כל המוסדות היהודיים. אני זוכרת שנסענו אליו ברכבת ואני זוכרת את השקט. לימדו אותנו שאסור שנפריע למישהו. בהפסקות היינו יוצאים לחצר והולכים".
הולכים לאן?
"הולכים בצמדים, בזוגות, מסביב לחצר. מקיפים אותה שוב ושוב. מדברים בשקט. הכל היה צריך להיעשות בלי רעש. התרגלנו".
וספורט?
היא שוב מחייכת את החיוך הקטן והשובבי הזה שמאיר את עיניה. "יש לי פה בבית תעודה מכיתה א' שמוכיחה שכבר אז הייתי מצטיינת בספורט. כבר אז זה עניין אותי. שיחקתי כדורגל עם הבנים. השתתפתי בכל שיעורי הספורט. אהבתי את זה מאוד".
גם ההורים שלך עסקו בספורט?
"לא. אבא שלי הגיע לברלין מרוסיה כדי ללמוד הנדסת מכרות. אמא שלי נולדה בברלין. לסבתא שלי היתה חנות כובעים שאני עוד זוכרת. אני לא יודעת איפה הם הכירו ובאילו נסיבות, אבל אחרי שהם התחתנו אבא שלי פתח חנות ספרים ומאוחר יותר גם הוצאה לאור. היו שם הרבה ספרים שקשורים לספרות ולהיסטוריה יהודית. הרבה מאוד יודאיקה. אמא עבדה איתו יחד".
בבית דיברו על העובדה שאתם יהודים?
"ודאי. ידעתי שאני יהודייה, אבל היינו יהודים חילונים. אני זוכרת שהיינו הולכים לבית הכנסת בראש השנה, ביום הכיפורים ובסוכות. בפסח היו מצות".
ב־1933 צפה אביה את העתיד, והרעיון לעלות לארץ ישראל החל להתבשל. "לא היה פשוט לעזוב ככה", אומרת ברונשטיין. "צריך היה לדאוג לסגור את העסק כמו שצריך. עוד בנסיעה הראשונה שלו לארץ ישראל אבא נסע עם ספרים. אחר כך נסע שוב וגם הפעם עם ספרים. היה צריך לעשות את זה בשקט ובלי לעורר חשד. אני כילדה הייתי פחות מעורבת בתוכניות האלה. ב־1938 הגענו לפה כולנו — אמא, אבא, אחי שהיה מבוגר ממני בשנה. אחרי ליל הבדולח הגיעה גם סבתא שלי".
להטיל כידון בנגב
מחלון הדירה שלה אפשר לראות היום קצה גדר כחולה שמקיפה מגרש ספורט של בית ספר. "אבל פעם", היא אומרת, "היה כאן מגרש ענקי ממש, והיינו משחקים בו הרבה. כל ילדי האזור היו מגיעים לפה".
במפה שהולכת ומצטיירת לי בראש עם התקדמות התיאורים של ברונשטיין ממש אפשר לראות את תל אביב של פעם. "עיר מקסימה", ברונשטיין מתגעגעת ומוסיפה להוליך אותנו ברחובות ובשבילים למקום הראשון שפעל בו וינגייט, למגרשי הספורט של מועדון הפועל ומועדון מכבי תל אביב, למסלולי ריצה ולמתחמי אימונים מאולתרים יותר ופחות, למשל שוק בזל, ונקודות מסוימות בחוף הים. אנחנו הולכים איתה בראש קילומטרים עד שמגיעים לסוסים של גורדון, שאהבה כל כך לרכוב עליהם, ולבריכת הדסה. בכל המקומות שהיתה בהם ועברה בהם כמו רוח תזזית, הגוף הצעיר והחזק שלה מחפש את הספורט ואת המשחק ואת התחרות וגורם להתפעלות מצד כל מי שפגש בה.
לא כל המקומות האלה שרדו. בזמן שחלף מאז הוקמו בניינים במקום אחדים מהם, נסללו כבישים, נבנו גנים. תל אביב של היום לא תמיד זוכרת את המקומות ההם, אבל רעיה זוכרת.
צלצול הטלפון קוטע את חוט השיחה שלנו בדירתה. לא מכבר קנתה את מכשיר הטלפון הנייד הראשון שלה, טלפון חכם, והשתלטה עליו במהירות. היום היא שולחת תמונות והודעות בלי שום בעיות.
המטלפן שקטע אותנו רק ביקש לוודא שהיא מתכוונת להגיע בעוד יומיים לפגישת כל החברים שהתגייסו לצבא באותה שנה, 1948. ודאי שהיא מתכוונת להגיע. איזו שאלה.
את עוקבת אחרי ספורט היום?
"עקבתי אחרי אולימפיאדת החורף", היא אומרת. "ואני תמיד רואה תחרויות אתלטיקה. לצערי הרב, משדרים רק את התחרויות העולמיות הגדולות ולא את כל התחרויות".
בשקט מסביב לחצר
הסיפורים והזכרונות אינם נגמרים. העברית של ברונשטיין מלאה ושלמה כל כך. מדויקת מאוד. היא מספרת בטון הנכון, שומרת פאנצ'ים ומכות הנחתה. הסיפורים שלה לוקחים את המאזינים למקומות רבים כל כך — לבית הספר תל נורדאו שלמדה בו, ובו רוח הספורט שלה קיבלה את הדחיפה הראשונה; לבית הספר עירוני ד' שלימדה בו חינוך גופני 43 שנה; לקורס השלישי לחינוך גופני שהיה הקורס הראשון מסוגו לאחר הכרזת המדינה, שברונשטיין, ציפור חופש שכמותה, השתתפה בו כשהתקיים במה שהיה פעם מחנה יונה (לשעבר מחנה צבאי בריטי); אל משלחות הספורט שארגנה מבית הספר וכן אל ראש משלחת כדורסל בנים של תיכון עירוני ד' (משלחת זו ייצגה את ישראל באליפות אירופה לבתי ספר תיכונים); אל מסעות הספורט שיצאה עם התלמידים; ואל החינוך הלא פורמלי שריכזה בבית הספר במשך שנים ארוכות.
אולי בגלל זה זה לא מפתיע שהתלמידים שלה, שלרבים מהם כבר יש נכדים, מזמינים אותה לאירועים, זוכרים איך עמדה לימינם, תמכה בהם, והם ידעו שיש להם תמיד כתובת לפנות אליה. ילדים משלה אין לה, אבל כל תלמידיה, חמישה דורות של תלמידים, כולם היו בניה.
"אין היום מורים כאלה", אומרת ענת מזכירתה. "מהסיפורים שאני שומעת מרעיה על שנותיה כמורה אני חושבת שאין ילד שלא היה רוצה מורה קשוב כל כך ורגיש כמוה".
זיכרון רודף זיכרון, משלים פאזל בשנים ההולכות ונערמות. אנחנו משתדלים לשמור על רצף כרונולוגי, אבל זה קשה. כל כך הרבה אירועים, הישגים, פרסים.
במשך שנים רבות מילאה ההוראה את עולמה, העשירה אותו, הלכה יד ביד עם הספורט שעשתה, תמיד בדרך לאימון כלשהו. "זה צורך שלי", היא מודה. "בגיל צעיר כבר קיבלתי על עצמי את אורח החיים הספורטיבי ושמרתי עליו גם בתנאים בלתי אפשריים. אני אוהבת מאוד את אורח החיים הספורטיבי שמלמד משמעת, שמלמד לשמור על הגוף".
באילו תנאים בלתי אפשריים התאמנת?
היא מצחיקה אותנו כשהיא מספרת איך ירדה לנגב עם הפלמ"ח, שהיתה בין חבריו, ולא שכחה לקחת את הכידון ואת כדור הברזל אל המשלטים ואל דיונות החול. "בנגב יש הרבה מקום לזרוק", היא מחייכת.
איך ייתכן אפוא שמעטים שמעו על האלופה הספורטיבית הזאת? ייתכן שזה קרה בשל שתי האולימפיאדות שהחמיצה ולא באשמתה. אולימפיאדת לונדון ב־1948 היתה אמורה להיות אחד האירועים העולמיים הגדולים שלימדו על תהליכי השיקום שאירופה חווה. מדינת ישראל הצעירה התכוננה גם היא לשלוח משלחת משלה. ברונשטיין כמובן נכללה ברשימות, והוועד האולימפי הישראלי אף צייד אותה בתעודה, ועליה חתמה, מתחת לתמונתה, כי אחרי האולימפיאדה היא חייבת לחזור לארץ ולא להישאר, היא ויכולותיה הספורטיביות, בארצות הנכר לטובת מדינות אחרות.
בוועד חששו לאבד אותה ולא הסתכנו שלא לצורך. ברונשטיין שולפת את התעודה הזאת שנשמרה אצלה, כמו ששמרה את כל הכתבות ואת כל הפרסומים שדיווחו בזמנו על הישגיה. "ההורים שלי היו גאים מאוד", היא מספרת. "הייתי מקריאה להם בעברית מה כתוב, והם היו מאושרים".
ואולם השמחה לקראת ההשתתפות באולימפיאדת לונדון לא נמשכה זמן רב. ישראל לא הספיקה להירשם כנדרש ועל פי תקנוני הוועד האולימפי הבינלאומי. "על פי הרישומים היתה אמורה להשתתף באולימפיאדה ב־1948 נבחרת פלשתין שכבר לא היתה קיימת כישות. "לאף אחד ב־1948 לא היה ראש לספורט", ברונשטיין מסבירה.
איך נבחרת להיות בנבחרת? היו לך הישגים שהיו יכולים להתחרות בהישגי הספורטאיות מהעולם?
"העולם היה אחרי מלחמת העולם השנייה. אזורים שלמים היו הרוסים. לא נקבעו שום קריטריונים. ודאי אי אפשר היה להשוות תוצאות. זה לא היה קיים בעולם ההוא שניסה לקום על הרגליים אחרי שנים קשות כל כך. אני מניחה שכמו פה, כל מדינה שלחה את הספורטאים הכי טובים שלה".
אגב, הספורטאים הפסידו באולימפיאדה, אבל עסקני הספורט של ישראל נסעו אף נסעו למשחקים האולימפיים בלונדון. יש דברים שאינם משתנים לעולם.
ב־1952, לקראת אולימפיאדת הלסינקי, כבר היתה ישראל רשומה כדין באולימפיאדה והחלו ההכנות לבניית משלחת. בימים ההם בערה מלחמת אגודות הפועל תל אביב ומכבי תל אביב. הפועל שלה היתה שייכת ברונשטיין ("עד היום אני הפועל") נגד מכבי תל אביב. מלחמת העסקנים המכוערת בין שני המועדונים הסתיימה בהחלטה שיישלחו לאולימפיאדה אותו מספר של נציגים מכל אחת מהאגודות.
במסיבה שנערכה באחד מבתי הקפה בתל אביב כחודש לפני האולימפיאדה, קיבלה ברונשטיין את ההודעה ששמה הוצא מרשימת הסגל לאולימפיאדה כדי שיהיה מספר שווה של ספורטאים להפועל ולמכבי. "כעסתי מאוד", היא מודה היום, ושרידיו של אותו עלבון עדיין נשמעים קלות בקולה. "באותו הרגע הודעתי שאני עם ספורט ייצוגי גמרתי. אמרו לי שאירגע ובטוח אחזור. אף אחד לא האמין לי שאני מתכוונת ברצינות, אבל זה מה שעשיתי. קמתי והלכתי. לא הייתי מוכנה יותר להיות תלויה במישהו".
לאן הלכת?
"לשחק טניס", היא צוחקת איתנו. "בטניס לא הגעתי לדרגות של מקצוענות, אבל נהניתי תקופה מהספורט הזה. אחרי זה הלכתי לשחק כדורת. התאמנתי בסיף. לא היה חסר ספורט".
נשים מאז ועד היום
הפגישה שלנו מתקיימת בזכות דרייגור. גדולת שחקניות הכדורסל שפעלו בישראל מאז ומעולם עסוקה במפעל הנצחה יחיד במינו בשנה האחרונה. ביום העצמאות ה־69 של ישראל עלה "היכל התהילה" של הכדורסל הנשי בישראל לרשת ובום, נפל דבר. אפילו היא לא האמינה למה שקרה אחרי הפוסט הראשון.
מה זה בדיוק היכל התהילה?
"היכל התהילה הוא אתר מקוון שבו מרוכז כל המידע על הספורטאיות — הכדורסלניות — ששיחקו בישראל והגיעו לדרגים גבוהים".
למה רק כדורסלניות?
דרייגור נאנחת: "ראוי שיהיה כאן היכל תהילה לכל ענף ספורט, אבל אני לא יכולה לעשות את זה בעצמי. לפני שנה הצעתי למשרד התרבות והספורט לפעול כדי שהיכל התהילה של כדורסל ספורט הנשים יעלה בהפקה שלי ובמימון ובאחריות של המשרד. בשלב הראשון הצעתי שנקים היכל תהילה־כדורסל נשים ותוך כדי תנועה נלמד להרחיב לכל ספורט הנשים. אמרתי שהמדינה תקבל אחריות על המפעל הזה. היתה שם התלהבות גדולה מהרעיון וגם הרבה פרגון, אבל זהו. ברגע שהיה צריך לדבר תכל'ס אמרו שאין תקציב לדברים כאלה ואמרו שתקום ועדה מיוחדת שתדון בכך. היו הרבה התכתבויות וציפיות ותקוות, ובשורה התחתונה אני עדיין מחכה שהוועדה הזאת תקום".
בעולם יש היכלי תהילה?
"ודאי שיש. רק שאני לא בטוחה שיש היכל תהילה רק לספורטאיות, לנשים. הן נמצאות בהיכל הכללי. בכל העולם נשים עדיין צריכות להילחם על המקום שלהן".
ואת מקימה את היכל התהילה בישראל?
"אני לא לבד. עוזרות לי שושי דמבינסקי ונירקה קניון ארבוב. מה שאנחנו עושות זה להקים את היכל התהילה של הכדורסל הנשי בלבד. גם ככה זה מספיק גדול ועצום. אנחנו מוציאות לאור את הכדורסלניות שאף פעם לא חשפו מספיק. אנחנו עובדות בכמה מישורים. הראשון הוא קודם כל לאתר את הכדורסלניות. זה לא כל כך פשוט. אנחנו נעזרות בתמונות, בעיתונים מהתקופה ההיא, בהיסטוריונים של ספורט. זאת עבודת עומק מקיפה ויסודית כי אי אפשר להעלות מידע לא מעודכן או לא אמין.
"אנחנו גם מגיעות לפגישות עם כל אחת מהנשים, מראיינות אותן ומצלמות אותן לסרטון וידאו, ואחר כך אני צריכה לערוך את הסרטונים האלה. כשרק התחלתי בזה לא האמנתי שמדובר בכל כך הרבה עבודה. לפני כן בכלל לא ידעתי איך מתחזקים אתר ברשת, אז הלכתי ללמוד. נפתחו לי הרבה עולמות בזכות היכל התהילה".
כמה ספורטאיות יש באתר?
"בתוך שנה הצלחנו להעלות 70 נשים ואנחנו ממשיכות בעבודה העצומה הזאת. מרגש אותי שנתנו הזדמנות לנשים האלה לספר את מה שלא היה ידוע לפעמים גם למשפחות ולחברים הקרובים שלהן. היו כאן ספורטאיות ענק, נשים עוצמתיות שהחביאו, השתיקו. ב־1950 למשל הקימו את נבחרת ישראל הראשונה בכדורסל נשים. רעיה ברונשטיין היתה בנבחרת הזאת. לממשלה היה חשוב שהן ייסעו להונגריה כדי להשתתף באליפות העולם באותה שנה. לכולם היה ברור שהן לא הולכות לכבוש את הפסגה, אבל ההשתתפות היתה חשובה מאוד.
"בטורניר הזה השתתפו 12 מדינות, וישראל זכתה במקום ה־11. הולנד היתה במקום האחרון. ומה קרה מאז? נבחרת כדורסל הנשים של הולנד היא נבחרת חזקה מאוד היום. את נבחרת ישראל פירקו קצת אחרי שהן חזרו מהונגריה. רק אחרי 18 שנה חזרה נבחרת כדורסל נשים לפעול במדינה. רוב הנשים ההן, אלה של הנבחרת הראשונה, עזבו את הספורט אחרי שהנבחרת התפרקה. והן לא הנשכחות היחידות. במכבי תל אביב למשל היתה קבוצת נשים נהדרת ומופלאה שזכתה באליפויות המדינה בשנות ה־60 וה־70, אבל מכיוון שהזרקורים והתקציבים היו מופנים תמיד אל קבוצת הגברים של מכבי תל אביב, נדחק מקומה של הקבוצה ההיא עד שהיא נשכחה והתפרקה. את ההסתרה הזאת וההנמכה היכל התהילה מנסה בכל הכוח לתקן".
יש קריטריונים לכניסה להיכל התהילה?
"כן. יכולות להיכלל בהיכל התהילה רק שחקניות ששיחקו בתקופתן בליגה הראשונה, שיחקו לפחות שתי עונות או שיחקו באחת מנבחרות ישראל, שחקנית מוכרת ששמה הוזכר בפרסומי התקופה (כלי תקשורת). אנחנו מבקשים שיציגו לפנינו הוכחות שהן באמת שיחקו בדרגים האלה. אנחנו עושות הצלבות לפי תמונות וכתבות וגם על פי מה שהנשים שאני פוגשת מספרות".
זה פרויקט מדהים.
"כן. מה שהכי חשוב בשבילי זה שאנחנו יוצרות המשכיות. הספורטאיות של היום יכולות להסתכל על הדורות של הספורטאיות שפעלו לפניהן. הן יכולות לראות באילו תנאים ובאיזה אופן עשו כאן ספורט. וחוץ מזה, אני ממש מתרגשת מהפגישות עם ספורטאיות העבר. מאוד־מאוד מתרגשת".
ממשרד התרבות והספורט נמסר כי "מדובר בפרויקט היכל התהילה לספורט נשים, שהוצג בפני נציגי מנהל הספורט. אנשי הפרויקט הופנו לבדוק אפשרות שילובו באתנה ישראל במסגרת פרוייקט שינוי עמדות של ספורט נשים בתמיכת משרד התרבות והספורט. הרעיון הועלה במסגרת את דיוני המועצה לספורט נשים, ונבחנה ההצעה במועצה. בשלב זה נבצר מהמועצה לשלב את התוכנית בשנת 2018, מכיוון ששנה זו תוקצבה מראש. משרד התרבות והספורט ישמח לבדוק ולעיין בפרויקט הרלוונטי לשנת 2019 טרם מועד קבלת תקציב בעבור פרויקטים מוגדרים בתוכנית העבודה".
על הפודיום במכביה
ובחזרה לברונשטיין. הרזומה העשיר שלה כמעט בלתי נתפס. היא התנסתה בכל כך הרבה סוגי ספורט (אם כי הכדורסל שהחלה לשחק בו בגיל 13 בהפועל תל אביב נשאר אהבתה הספורטיבית הגדולה ביותר), היתה מורה לאתלטיקה במדרשה לחינוך גופני בווינגייט במשך 13 שנה וכאמור מורה לחינוך גופני בעירוני ד' (מ־1950 ועד 1993). היא גם חתומה על הקמת המגמה לחינוך גופני לבחינות בגרות מטעם משרד החינוך, נשלחה מטעם המדינה לארגן את יום העצמאות של צ'אד ב־1963, שימשה מנחה ומתרגמת ללהקות המחול של וינגייט ושימשה בתפקידים רבים אחרים. תקצר היריעה.
עד לפני שנתיים עוד שחתה אבל שברה את היד, ותהליך השיקום ארוך ואינו מאפשר לה לעסוק בספורט. זה חסר לה, אבל אינו הופך אותה למרירה.
רעיה, מה הרגע הספורטיבי הכי מרגש שלך? (והיא עונה בלי להסס כלל):
"המכביה ב־1950. במבט לאחור זה בהחלט היה רגע השיא שלי — לעמוד על הפודיום במקום הראשון. ההמנון והקהל מסביב, זה משהו שקשה לשכוח, מה גם שזו היתה הפעם הראשונה שנתנו לספורטאים מהפועל להתחרות במשחקים, אז בכלל זו היתה היסטריה. לא חשבתי שזה יהיה ההישג הכי משמעותי והכי גדול שלי בתחום האתלטיקה, אפילו לא הייתי בת 23, אבל מתברר שזה מה שקרה בסוף".
