לראשונה מזה שנים, פרידה קליגר (97), ממייסדי מועדון 'עמך' בחולון, לא תלך לטקס יום השואה. "השנים עברו ואני כבר לא צעירה, קשה לי מאוד. אבל עבורי זה לא יום השואה, זה יום החיים שלי. אני מדליקה נר ונזכרת בכל מה שאיבדתי".
קליגר, אם לשניים, סבתא לארבעה וסבתא רבתא לשלושה, הייתה רק בת 18 כשפרצה מלחמת העולם השנייה והיא ומשפחתה שהתגוררה בפולין הועברו לגטו ורשה ואף לקחו חלק במרד.
"אני ובן זוגי היינו פעילים בתנועה הציונית", היא מספרת במעגלי עדות שהיא עורכת עם תלמידים מחולון. "הוא היה האהבה הראשונה שלי. חלמנו על פלשתינה, לא העלנו על דעתנו מה עומד לקרות.
"כשהגרמנים פרצו לפולין הכל השתנה וכולנו היינו בגטו. בשנת 43' לפני פסח עוד הספקנו לשלם עבור מצות בגטו. זה נשמע לא הגיוני אבל יהודים, לא משנה איפה הם, לא שוכחים מהיכן הם באו. גם ברגעים הכי קשים שמרנו על המקורות שלנו ולא העלנו על דעתנו שנעביר פסח בלי מצות.
"בדיעבד, מעולם לא קיבלנו את המצות כי המרד פרץ לפני כן. אנחנו היינו בבונקר, היה לנו ציוד, מזון ומים לתקופה ארוכה אך הנאצים מצאו אותנו וכדי לגרום לנו לצאת הם שרפו את הכניסה ואנחנו נמלטנו, הייתי עם אחותי ובנה, בן זוגי ועוד כמה קרובי משפחה.
"אמי החליטה להישאר בבנוקר, היו אנשים שבחרו להישאר והתאבדו. את מי ששרד לקחו למיידנק ושם נערכה אקציה והפרידו בין אמהות, ילדים וגברים. כשאיחדו בין ילדים לאמהות זה היה רק כי לקחו אותם לסופם, משם הם כבר לא חזרו.
"לא רציתי להיפרד מאחותי ובנה וכשביקשתי להצטרף אליהם היה שם חייל שבעט בי ואמר 'את צעירה מידי מכדי למות', אבל הוא לא אמר את זה מתוך אכפתיות או רחמים, הוא אמר את זה בבוז וכך אכן היה.
"כל בני משפחתי וחברי נספו שם, אני היחידה שבורא עולם החליט שתצא משם בחיים. נותרה לי רק תמונה של בן זוגי וקלסתרון שהמשטרה עשתה לי של אחייני שהיה כמו ילד עבורי".
מאחר שהיא נצר אחרון ליקיריה הקפידה קליגר במשך השנים לספר את סיפור משפחתה בפני תלמידים ומול קבוצות ביד ושם. "רק עם הקבוצות הגרמניות היה לי קשה, זה לא קל לראות אותם ולדעת מאיפה הם באו".
אתמול היא הדליקה בביתה נר לזכר משפחתה. "אני כבר לא מסוגלת לצאת ולהסתובב בחוץ, אולי בשנה הבאה ארגיש יותר טוב. משפחתי מאחלת לי שאחיה לפחות עד 100, אבל אני רק רוצה להרגיש טוב יותר".
