יש מאין
את השידה שזרקתם, ה'אסופית' שוקי עברי הופכת לאוצר
את 'שוקילי', הסטודיו למִחדוש חפצים ורהיטים, הקימו לפני שש שנים שוקי וקובי עברי מבאר שבע, זוכי פרס 'יזמות 2016' של המשרד לפיתוח הנגב. "במשך 17 שנה, זמן רב לפני שזה הפך לטרנד עולמי, נהגנו לאסוף ג'אנק אוצרות מרחובות העיר", מספרת עברי. "הטרנד תפס תאוצה עד כדי כך שאנשים טובים פתחו במסעות חיפושים עבורנו. הם היו משאירים לי הודעה בנוסח: 'שידה מטורפת, גלמודה ופצועה, מחכה לך ברחוב המשחררים פינת מוריה', ואני הייתי אוספת, משפצת, מתמלאת השראה ומחליטה איך תיראה החתיכה החדשה".
לפני החג ידיכם עמוסות בוודאי.
"לפני פסח אנשים זורקים הכול: שידות, מגירות, שולחנות, כיסאות ומיטות. לרוב אנחנו מוצאים את ה'אוצרות' בפינות רחוב, במגרשי חניה של בנייני מגורים, מאחורי רשתות מזון ובעיקר במוקדי אשפה. גם משרדים נוטים לזרוק לפני פסח ריהוט משרדי קר ומנוכר, ואנחנו הופכים אותו לריהוט כפרי חמים במיוחד".
כשג'אנק האוצרות בידיהם, בני הזוג ממציאים את עצמם מחדש ומשנים את מהותן של הגרוטאות שנפלו בחלקם. "אנחנו מסבירים תמיד שמדובר במרכז לעיצוב בר־קיימא ומדגישים שהעיצובים שלנו מושתתים על ריהוט בר־השגה. יש חשיבות עמוקה לטביעת רגל אקולוגית ולהתחשבות באיכות הסביבה, יחד עם מחשבה ויצירה".
חידושי טרום החג מתנוססים ברחבי הסטודיו: מדף עץ שנתלה על הקיר בעזרת חגורות ישנות; שידת מלמין ישנה בעלת שלוש מגירות במראה משרדי ישן ועייף, שהפכה לכיסא במראה שיקי, צעיר ורענן; וגם ספלי וינטג', שאותרו ברחוב והפכו לאהילים. בנוסף, בני הזוג עברי פורסים את משנתם בפני כל מי שמעוניין לחשוב מחוץ לקופסה ולעצב את ביתו בפריטים ייחודיים שלא יהיו בשום בית אחר.
איך משתלב המִחדוש עם עשייה קהילתית?
"העיסוק המרכזי שלנו הוא עבודה עם בני נוער בסיכוי בדרום: מועדונית בדימונה, בית חם לילדים שהוצאו מביתם, מקלט לנערות בסיכוי ועוד. נהדר לראות איך חפצים ורהיטים מרוסקים, עייפים ומלאי פצעים, מקבלים חיים חדשים, כפי שבני הנוער עולים על המסלול. קורה כאן קסם על בסיס שבועי".
בבתי הספר עברי מחלקת לתלמידים משימה: לאסוף ג'אנק מהרחוב. "לפעמים הם מרימים גבה, כי זאת פדיחה", היא אומרת, "אבל אחרי שהם עובדים, קובעים מטרה ומיישמים, ההפתעה והשמחה למראה התוצר הסופי מרחיבות את הלבבות. הם מבינים שבצעד קטן תרמו לשיפור פני העיר, יצרו יש מאין ולמדו על עשייה ועבודת כפיים".
יעקב לוי
אסקייפ זבל בחירייה
1,300 משאיות עירוניות, עם 3,000 טון אשפה, 2,000 טון פסולת בניין ו־300 טון גזם - זו המכסה היומית שמגיעה לאתר הפסולת חירייה, עם תוצרי אשפה של כ־1.5 מיליון תושבים: רהיטים מעורבבים בבגדים, אריזות פלסטיק ושאריות אוכל. לקראת ערב החג כמות הפסולת גדלה משמעותית, יותר מכפליים מהכמות היומית הרגילה (כ־7,000 טון אשפה ביום). "לישראלים יש אובססיה של אוכל. מבשלים הרבה וזורקים הרבה", מסבירים כאן.
מאז שנת 2002 המקום הפך גם לאתר מיחזור, שבו פסולת ביתית הופכת לאנרגיה. ב'מרכז לחינוך סביבתי', שהוקם במקום, מבקרים מדי שנה כ־120 אלף איש, כדי להציץ מקרוב בתהליך שעוברת שקית הזבל מרגע שהושלכה לפח ועד להטמנתה.
החל מ־2 באפריל יתקיים במקום פסטיבל המשחקים 'אסקייפ זבל' - מבוך פעילויות ענק בעקבות סיפורו של הר האשפה, עם סדנאות יצירה מחומרים ממוחזרים, סיור בעקבות משאיות הזבל ותצפית מההר הגבוה ביותר בגוש דן.
אייל עצמון
זורקים הכול, חוץ מכסף
את מה שקנו באטרף ב'בלאק פריידי' הישראלים זורקים באטרף דומה לפני הפסח
רגע אחרי שסיימנו את המלאכה עם סיירת המפנים של סיגלית שמריהו־טחן בפתח תקווה, עברתי ברחוב וגיליתי שזה לא נגמר: ספות מרוטות, דלתות של ארונות מפורקים ומקרר ישן צצו פתאום והמתינו לסיבוב הבא.
בשבועות שלפני פסח, עבודת מפני האשפה אינה מסתיימת לעולם. גם כשהמשמרות מוכפלות - מסיור אחד לכמה סיורים בשבוע - עם ישראל מנצח. טירוף נקיונות הפסח מזכיר הר חסר תחתית. "הישראלים זורקים הכול, חוץ מבעלים וכסף", אומרת טחן־עובדיה, "וחבל - דווקא יש לי הרבה נשים לשדך. טלוויזיות, ספות, ארונות מטבח, כיסאות לתינוק, ספרים, כדורי רגל חדשים. הכול".
בכל 'בלאק פריידיי' מתברר שהישראלים מאוד אוהבים לקנות, ובכל פסח מסתבר שהם אוהבים בעיקר לזרוק. "אנחנו עם שאין לו ערך לכלום", היא אומרת. "מדהים שדווקא מי שאין לו זורק. אלה שהפרוטה מצויה בכיסם שומרים על החפצים היטב. מאז שאני עובדת פה לא קניתי בגד. מה שמתאים אני לוקחת, וגם תורמת הרבה, למשל, מעיפה כדורים לגני ילדים".
לפני שנה וחצי החליטה שמריהו־טחן (55), אם לשלושה וסבתא לשלושה, למסור את מזנוני האוכל שבבעלותה לבכור ילדיה ולהפוך במקום זה לשכירה שמנהלת כמה אזורי פינוי אשפה במזרח פתח תקווה. "אני האישה היחידה בתחום בארץ", היא מתגאה. "מרימה כל מה שצריך, גם אם זה פינוי פגרים וטיפוס למקומות גבוהים. בהתחלה היה לי קשה מאוד עם הריח, אבל מתרגלים. אני חופפת כל יום את השיער ומנקה את המכונית באקונומיקה, אחרת לא אוכל לחזור הביתה, השכנים יזמינו לי פיקוח.
"אני אדם עם הרבה אדרנלין. אני חוזרת הביתה בסיפוק שלא מצאתי בשום עבודה קודמת. כל שעה יש אתגר חדש", היא אומרת. "אני קמה בארבע בבוקר. בחמש אני כבר ברחובות, עושה לבד את הצירים הראשיים, הרבה לפני שהפקקים מתחילים".
נגעת בנקודה רגישה. למה נדמה לי שמשאיות פינוי האשפה והגזם מחכות בדיוק לרגע שאכנס לעיר כדי לצאת לסיבוב ולעשות לי פקק?
"אסור לעבוד באמצע הלילה, ובשעות היום כל שעה אינה נוחה. לפעמים גם אני חוזרת הביתה לבת ים, מתה לישון, ונתקעת מאחורי משאית. אנחנו לא יוצאים בשעות העומס ולא מנסים לעשות 'דווקא'. אז תהיו סימפטיים".
שמריהו־טחן והעובדים שלה, חלקם פליטים מסודן ומאריתריאה, כבר מוכרים היטב באזור. מדי פעם התושבים עוצרים, אומרים שלום ומתעניינים מה נשמע. "מי שלא אוהב אנשים לא יכול לנקות להם את הזבל", היא אומרת. "בחגים התושבים מביאים מתנות לחג לעובדים הזרים. הם מבינים שבלעדיהם היינו חיים בזבל".
אילו דברים מוזרים מצאתם?
"בשנה שעברה מישהו הוציא לרחוב משטח שלם עם עשרות חבילות של מצות. כתבתי פוסט בפייסבוק שזו תרומה למעוטי יכולת. בתוך 20 דקות לא נשארה אף מצה".
הסיור הסתיים, ובדרכי למערכת נתקעתי בפקק. קקפוניה של צפצופים ליוותה אותו. בראש הטור הזדחלה, כמובן, משאית אשפה. התרווחתי בכיסא, הגברתי את המזגן והרדיו. הייתי סימפטי. תהיו גם אתם.
אורי קידר
שעות נוספות
ארקדי גנדלמן עדיין מחכה לאלמוני שזרק אלף שקל בשקית ניילון
אחרי ההפתעה הראשונית - לגלות שמנקה הרחובות ארקדי גנדלמן מאשדוד הוא בכלל גיאולוג במקצועו - הבנתי פתאום שלא ממש מוזר שדווקא גיאולוג ימשיך לחקור בדרך שכזאת את מבנה קליפת כדור הארץ. אבל בניגוד ל־20 שנות המחקר שלו ברוסיה, שבמהלכן היה צמוד לסיסמוגרף, כאן הוא דבוק למטאטא, יעה ודלי.
גנדלמן (65), במבטא כבד שאינו מרפה גם אחרי 23 שנים בישראל, מסביר שהוא לא חיפש מעולם להיות מנקה רחובות. הוא בהחלט רצה להיות גיאולוג בארץ המובטחת, אבל הארץ לא הצליחה לספק לו עבודה. "הציעו לי דברים אחרים, אבל אני התעקשתי על גיאולוגיה", הוא אומר. "אחרי חצי שנה החלטתי לנקות רחובות באופן זמני, כי הייתי חייב כסף. ככה עברו 22 שנה, כי תמיד הייתי זקוק לכסף, ומעולם לא הציעו לי עבודה במקצוע שלי".
כשהצלם מצטרף אלינו גנדלמן חומק מהמצלמה. "זה לא עניין של בושה", הוא מסביר, "אבל יש חברים גם בישראל וגם ברוסיה שלא יודעים שזה מה שאני עושה. אחרי שאני מסיים שבע שעות עבודה אני כבר לא ארקדי מנקה הרחובות. אני חי בשני עולמות נפרדים ורוצה להשאיר את זה כך".
מה אנשים זורקים לפני החג?
"זורקים פשוט הכול", נאנח גנדלמן. "לפעמים, בטעות, גם כסף. לפני כמה זמן מצאתי שקית עם אלף שקל. הסתובבתי איתה על העגלה חודשיים ואף אחד לא בא לבקש. בפעם אחרת מצאתי ארנק ליד חנות והחזרתי אותו. היו גם טלפונים שמצאתי, ואז התקשרתי שיבואו לקחת".
"אנחנו נדהמים מהדברים שזורקים פה בעיר", מוסיף אריק ז'ורנו, המפקח של גנדלמן. "לפעמים, לפני פסח, נראה כאילו אנשים מעיפים את כל תכולת הבית וקונים הכול חדש. השבוע ראיתי מכונת כביסה חדשה לגמרי שעמדה בחוץ. ויש גם ספות במצב טוב, קומקומים חשמליים וטלוויזיות".
בשבילכם זו בטח תקופה קשה.
"ברור. כולם יודעים שלפני פסח אין חופשות, אסור להיות חולים וצריך לתת שעות נוספות. הכול מפוזר מסביב, כי לא מספיקים לרוקן מרוב אשפה".
ומספיקים הכול?
"אם לא אנחנו, תמיד יש את האלטע זאכנים מחברון, שמגיעים בשבת ואוספים מציאות".
אשר קשר
הטנדר שלנו גדול וירוק
בעונה הבוערת שלפני פסח, הטרקטורון הממחזר של מוטי מזרחי עסוק במיוחד
הטנדר של מוטי מזרחי, מנהל מחלקת איכות הסביבה במועצת כפר ורדים, עמוס חפצים שונים ומשונים. יש בו מכשיר שמיעה וארגז נשיאה מקורי לצחצוח נעליים מעץ אגוז, שייצרה חברה אמריקאית ב־1928. "אני מת מהתרגשות כשאני מוצא דבר כזה", הוא אומר בעיניים נוצצות. "אני שומר כל דבר שיש סיכוי שיהיה לו ערך עבור מישהו. את מכשיר השמיעה אעביר לעמותה הנכונה. אני מאושר כשאני מצליח לעשות חיבור נכון".
המִחזוּרית של כפר ורדים היא המצאה מקומית: טרקטורון קוואסאקי עם עגלה רתומה שמצוידת במטאטא וקִלשון שמגיע לכל שביל. הנהג משמש חצרן שמפנה אשפה לפינות המיחזור, מצמצם ערימות אשפה ומנקה. לקראת העונה הבוערת של הניקיונות והשיפוצים התנועה גדלה. לגזם שנערם מול גינות הבתים מצטרפים חלקי ריהוט, אופניים ישנים ומזרן שהוחלף בחדש.
מזרחי מתזמן בין המִחזוּריוֹת לבין המשאית שאוספת אשפה גדולה יותר. הוא עוצר לפני ערימת הפסולת הקרובה ומארגן אותה לטובת הנהג שנוסע אחריו, כדי שיזהה בקלות את הקומקום החשמלי ומסך המחשב שהושלכו וישגר אותם למיחזור מכשירי החשמל. שידה לבנה במצב מצוין מקבלת הזדמנות של יומיים נוספים - אולי מישהו ייקח לפני שתישלח לעולם שכולו סוף.
קשה לתאר את ההתרגשות שלו, כשבאחת הערימות הוא מגלה מכונת כתיבה של הרמס, עדיין עם כתב האחריות שלה, כזאת ששווקה בתוך מזוודה ודומות לה היו חביבות על עיתונאים ומרגלים במאה הקודמת. קל פתאום להבין אותו כשהוא אומר שהעבודה היא גם התחביב שלו: "אני אוהב נורא דברים ישנים. לא מזמן מצאתי פנס קסם, מכשיר אופטי שמקרין תמונות, ובערימת אשפה אחרת מצאתי סרטים שמתאימים למכשיר. גם הנחיתי את העובדים לא לזרוק ספרים. אני עובר על כולם".
מה הדבר הכי מוזר שאספת?
"אמצעי לחימה. מצאתי מחסניות של נשק בפח, ופעם אפילו מצאתי אקדח זרוק ליד אחד הפחים".
עידן הצריכה מייצר כמויות אדירות של זבל, והאשפה שלנו שווה הרבה כסף.
"שנת 2017 היתה מצוינת לאשפה ולמיחזור", אומר מזרחי. "התושבים ממושמעים וממחזרים, ומילת המפתח היא התמדה. הכול מתחיל בקרטון הבודד ובשקית הקטנה. אפשר ללמוד המון על אנשים מהזבל שהם זורקים".
מירית קושניר־סטרומצה
