כשמתבוננים ממרחק, שניאור זלמן נחום הסופר, 36, נראה בדיוק כמו שמו המרובע — עוד חסיד שמגיע לבית הכנסת של קהילת חב"ד בקריית מלאכי עם אישה נאה ושלושה זאטוטים. אבל מי שמתקרב עוד טיפה, מתמקד בבחור בעל פני הילד שמחליף את המגבעת החב"דניקית בכובע בייסבול, יזהה את דיסקרייב (DeScribe), הראפר היהודי מברוקלין, אחד המוזיקאים המובילים בעולם ההיפ הופ היהודי. חייו משתנים ללא הרף, ממש כמו המוזיקה שלו: היא נעה בין R&B, היפ הופ, דאנסהול, רגאיי ומוזיקה חסידית, במינונים ובסגנונות שנעים לפי הקצב בין זמנים, תקופות, מצב נפשי ומקום מגורים.
בימים האלה, למשל, דיסקרייב מצהיר על הערצה מוזיקלית חדשה ומפתיעה: "הפרויקט של רביבו". את הפרויקט הוא גילה כשעבד באטליז בקריית מלאכי, אחרי שחבריו לעבודה סירבו להאזין למוזיקת ההיפ הופ שלו. במקומה הדהדה באטליז מנה גדושה של הפרויקט, וזה תפס. גם אותו.
"בעבר לא שמעתי מוזיקה מזרחית בכלל", הוא אומר במבטא שיש בו ערבוב חינני בין ברוקלין לאוסטרליה, "אבל עכשיו אני לא יכול להפסיק לשמוע אותם ולנסות לעשות בעצמי מוזיקה כזו. שמעת את השיר שלי עם ציון גולן? אני מת על המוזיקה הזאת, אחי. אתה יודע מה עוד אני אוהב מאז שאני גר כאן? מוזיקה בדואית. זה פשוט מדליק".
דיסקרייב מתחיל לתופף על השולחן בבית הקפה בקצב הדחייה הבדואי כדי להדגים לאחיו החדש, שמתווסף לעוד שמונה אחים ביולוגיים, למה הוא מתכוון. כשמבטים תוהים נשלחים לעברנו מכל עבר, הוא רק מגביר את קצב התיפוף ומחייך.
ילדות אבודה
הביוגרפיה של דיסקרייב ארוכה ומפותלת, והוא לא מנסה להסתיר ממנה דבר, גם לא מחלקיה הלא מחמיאים. הוא נולד במלבורן לזמרת דבורה ולברוך מרדכי הסופר, זוג חסידי חב"ד. הוא גדל בסידני, וכשהיה בן חמש התגלה כשרונו המוזיקלי, במיוחד בתיפוף. בגיל תשע כבר השתתף בהקלטות לאלבומים של אמו והופיע באירועים ובמסיבות.
בגיל ההתבגרות החלו לצוץ הבעיות. "הייתי חסר מנוחה", הוא מספר, "היו לי חברים לא דתיים ולא יכולתי לסבול את איסורי הדת, אז מרדתי. הייתי מסתובב בבית הכנסת אחרי הקידוש ושותה את כל מה שנשאר בכוסות היין. הייתי פרוע לגמרי. בגיל 14 נמאס לי והחלטתי לצאת ולראות עולם, אז נסעתי לבד לישראל".
למרות חששותיהם של הוריו הגיע שניאור לישראל והתמקם בישיבה בצפת. אחרי זמן קצר גילה שהמשמעת כבדה עליו ועזב. למרות שהוריו עלו בינתיים לארץ, בחר שלא לגור איתם. "עברתי לישיבה בחשמונאים והתחלתי להסתובב ברחובות, לשתות ולעשות סמים. לא היו שום חוקים, עשיתי מה שרציתי. הייתי הולך לבקר את ההורים, אבל לא היה שם שום דבר בשבילי. הייתי מוצא נחמה רק ברחובות עם החברים שלי".
איך זה שגייסו אותך לצבא?
"בהתחלה לא רצו לגייס אותי, אבל היה מדריך נוער שהבטיח לי שאם אהיה נקי הוא יעזור לי, ובזכותו החלטתי לצאת מזה. התגייסתי לנח"ל החרדי, סיימתי מסלול ושירתי בתור צלף במהלך מבצע חומת מגן. היה קשה, אבל למדתי הרבה דברים על עצמי".
המוזיקה של אלוהים
כשהשתחרר מצה"ל מצבו של דיסקרייב שב והידרדר. "חשבתי שאני מסוגל לעשות הכל", הוא אומר. "החלטתי לעסוק במוזיקה ולהיות אמרגן. זאת היתה טעות, כי לא היה לי מושג בעסקים. קיבלתי החלטות פיננסיות גרועות והשקעתי כספים במקומות הלא נכונים. הנפילה הכלכלית היתה קשה, ובעקבותיה באה גם נפילה נפשית. זה כמו דומינו. הכל נפל אחד אחרי השני. היו ימים שגם המשטרה וגם העולם התחתון חיפשו אותי. ברחתי לארצות הברית, אבל חזרתי כדי להתמודד. הסתגרתי בבית ולא ידעתי איך אצא משם. הייתי בפרנויה, בייאוש. לא הבנתי איך הגעתי למצב הזה".
איך יצאת מהבור?
"חזרתי לנקודת ההתחלה כדי לעשות ריסטארט בחיים. אמרתי 'שמע ישראל' והנחתי תפילין, ופתאום זאת היתה חוויה מדהימה עבורי. כנער עשיתי את זה כמו רובוט, בלי להתכוון, ופתאום זה החדיר בי כוחות חדשים והמון אנרגיה. החלטתי לחזור לדת וללכת ללמוד בישיבה בברוקלין. שם גם התחלתי לעשות שוב מוזיקת היפ הופ".
מוזיקת היפ הופ בישיבה של חב"ד?
"כילד שאהב מוזיקה חסידית ואת הנשמה שלה, המסרים והמקצבים של ההיפ הופ דיברו אליי. את התשוקה שיש במוזיקה החסידית לא מצאתי בשום מוזיקה אחרת בעולם, רק בהיפ הופ. יש בו פעימות תופים כמו שניגנתי פעם. אפילו את המילים מבטאים כמו בתיפוף".
ובישיבה זרמו איתך?
"ברור. הרב אברהם ליפסקר אפשר לי לבנות סטודיו בישיבה. בעיני חב"דניקים מוזיקה היא סוג של מסר, וכל עוד מדובר במסר של יהדות ואהבה, זה בסדר גמור. בחב"ד יש דור גדול וחשוב של זמרי היפ הופ, אמנים שמנסים לגרום לאנשים לחשוב, אם זו מחשבה פוליטית או רוחנית, ובלי קללות. למוזיקה יש כוח רציני, והיא יכולה להשפיע על העולם כולו".
ראסטות זה כמו פאות
המוזיקה של דיסקרייב, שיצאה מאולפן בקראון הייטס (שכונה מעורבת בברוקלין שנחשבת למעוז החב"דניקים), צברה רבבות מעריצים ביוטיוב מכל רחבי העולם. הפופולריות שלו גאתה, הוא הופיע לפני בחורי ישיבה נלהבים, שחרר עד היום ארבעה אלבומים ושיתף פעולה עם אמנים מהשכונה כמו מתיסיהו וגם עם רוהאן, בנו של בוב מארלי.
איך הגעת אליו?
"פגשתי אותו יום אחד ברחוב בניו יורק. דיברנו על יהדות ועל תנועת הראסטפארי הדתית, שמקורה באוכלוסייה השחורה בג'מייקה, והתחברנו. הם מגדלים ראסטות מאותה סיבה שאנחנו מגדלים פאות. הדת שלהם בנויה על התורה, ויש רבים בקרב הראסטפארי שהולכים עם מגן דוד. בכלל, חשוב לי להקטין את המתחים בין הקהילות. כשציינו בשכונת קראון הייטס 20 שנה למהומות הגזעיות בין יהודים ואפרו־אמריקאים פעלתי כדי להפיג את המתחים בין הקהילות. המוזיקה שלי מדברת על אחדות והרמוניה גזעית. לכולנו יש אלוהים אחד, אם אנחנו יהודים, נוצרים או מוסלמים. אנחנו אחים וכולנו חולקים את העולם הזה יחד".
אז אתה תשנה את העולם?
"הסרטונים ביוטיוב הם הזרעים שאני שותל. אני חי בין שני עולמות ומופיע גם לפני גויים שמתלהבים ממה שאני עושה. אין בעיה עם זה. אם אני מביא את עצמי אל העולם השני, זה מסתדר טוב".
לפני שבועיים הוא יצא בקליפ חדש, Set Me Free, שבו הוא חושף את התמכרותו בעבר לסמים ולאלכוהול. את הקליפ ביים דני פינקלמן, והוא יצא ביוזמת צבי גלוק, מנכ"ל ארגון "עמודים", המטפל בהתמכרות לסמים. "ההתמכרות היא תופעה שהפכה למכה בקהילה היהודית בארצות הברית", הוא אומר, "והקליפ הזה הוא לגמרי סיפור החיים שלי, סיפור של נער שסבל מהתמכרות קשה".
אתה לא חושש לפרסם את זה?
"ממש לא. יש לי אחריות מהקדוש ברוך הוא להשתמש בקול שלי, ואני חייב לנצל אותה כדי להגיד דברים נכונים, לא רק בשביל הקריירה שלי".
באתרים הדתיים היו המון ביקורות כלפי הקליפ שלכם.
"אין מה לעשות. לא פשוט לקבל דבר כזה אצל הדתיים, אבל היו גם כאלה שהודו שיש בעיה במגזר שלנו. הקליפ נוגע במה שאנשים לא רוצים לראות. המטרה היא להראות מה שקורה כדי להתמודד. אני מקווה שתישמע צעקה גדולה, כי אי אפשר להסתיר יותר".
מזרחית בפול ווליום
לפני עשר שנים הוא נשא לאשה את סימי יזדי, ולשניים נולדו שלושה ילדים, קיילי, בתיה ומיכאל. "לסימי היה קשה בברוקלין, היא רצתה לחזור לגור ליד ההורים בקריית מלאכי, אז זרמתי עם זה", הוא אומר. "מוזיקה אפשר לעשות בכל מקום, אבל זה לא היה פשוט. בהתחלה היה לי קשה מאוד להיות כאן".
למה?
"כי לא יכולתי לתפוס את התרבות. הייתי מתעצבן מכל דבר. היו חותכים אותי בתור וזה היה הורס לי את כל היום. לקח לי זמן להבין שהמקום הזה משקם אותי נפשית. אני הרבה יותר רגוע מכפי שהייתי בניו יורק. יותר קל ליצור כאן. מספיק לי לעמוד במרפסת ולהסתכל על השדות של באר טוביה ואני מאושר".
אשתך התרגלה למוזיקה שלך?
"בהתחלה זה היה לה קצת כבד, אבל עכשיו, כשהתחברתי למוזיקה מזרחית ואני שומע בבית בפול ווליום את 'הפרויקט של רביבו', היא מאוד מפרגנת, במיוחד לשיר בתימנית שעשיתי עם ציון גולן".
איך הגעת לזה?
"יום אחד חבר שלי החזיר אותי משדה התעופה אחרי הופעה ברוסיה והשמיע לי את צפריר יפרח משדרות שעושה מוזיקה אתנית ומשלב אותה עם ים תיכונית. הייתי בשוק ממה ששמעתי. פעם ראשונה שהבנתי איך העולם שלי והעולם המזרחי נפגשים. אז יצרתי איתו קשר, ועשיתי איתו ועם ציון גולן את השיר 'אבא שמעון'. זו היתה חוויה מטורפת".
"הוא מוזיקאי גאון", אומר צפריר יפרח. "התפישה המוזיקלית שלו לא תיאמן. בשביל בחור מהרקע שלו הוא התחבר בקלות למקצבים המזרחיים והביא אותם בשירה שלו".
אז דיסקרייב, אתה נשאר כאן?
"העתיד שלי בדרום. אני עושה תואר בהנדסה במכללה החרדית באשדוד ורוצה לעסוק בנדל"ן. העתיד של המדינה שלנו בדרום".
ועתיד המוזיקה שלך?
"אני גם אמשיך לעשות מוזיקה, אבל היום יש לי משפחה שאני צריך לדאוג לה".
ההורים שלך מרוצים? אתה כבר לא הכבשה השחורה של המשפחה?
"תלוי. במוזיקה אני עדיין כן".
