ז'וטה הרטמן מחולון היתה אחת הלוחמות האמיצות, שהתנגדו לכיבוש הנאצי במרד גטו ורשה, אבל עד לפני כמה שנים איש לא ידע זאת. יתרה מכך, היו מי שטענו כי היא מעולם לא היתה בוורשה, פרסמו שהיא בכלל נספתה בשואה וגם האנשים שסייעו לה להשיג נשק מתחת לאפם של הנאצים התכחשו לה בפומבי.
במשך שנים נאבקה הרטמן על הכרה בחלקו של ארגון אצ"י (ארגון צבאי יהודי) במרד בגטו אך ללא הצלחה. דווקא כעת, לאחר מותה, מוקרן לראשונה סרט שמכיר בפעילותה, בארגון ובמפקדיו. השבוע גם צפויה עיריית חולון להכריז על הנצחת הארגון בעיר, אבל בשביל הרטמן, שנפטרה לפני כשלוש שנים, הצדק נעשה מאוחר מדי.
נותרו בצל
סיפור מרד גטו ורשה הפך למיתוס של גבורה יהודית בשואה. שמו של מנהיג המרד, מרדכי אנילביץ', הפך שם נרדף לרוח לחימה, שעמדה בניגוד מוחלט לתפיסה הביקורתית לפיה יהודי אירופה נכנעו והיו 'כצאן לטבח'. אלא שהרטמן וחבריה ביקשו לספר סיפור שונה.
הם היו חברים בארגון אצ"י – שהורכב ברובו מאנשי בית"ר, ברית החייל והתנועה הרוויזיוניסטית בגטו. אצ"י פעל במקביל לאי"ל (ארגון יהודי לוחם) שבראשו עמד אנילביץ'.
אולם למרות האינטרס המשותף ובשל חילוקי דעות אידיאולוגיים, סירבו שני הארגונים לפעול יחד במאמץ הלחימה מול הנאצים. את המרד הם ניהלו בשתי מערכות נפרדות, אך חופפות.
לימים האדירו ספרי ההיסטוריה והחינוך את אי"ל ואילו אצ"י נותר בצל, כשרק ניצולים בודדים זוכרים את קיומו ואת תרומתו למרד. "אמי ומשפחתה באו מקלצה ושם הם הוכנסו לגטו", משחזר השבוע יהודה, בנה של הרטמן.
"אמא, שאז נקראה ז'וטה רוטנברג, נהגה להבריח לגטו אוכל, אבל יום אחד כשיצאה שומר הבחין בה. היא הבינה שכשתשוב הוא יחסל אותה ובאותו רגע נאלצה לעזוב את הוריה ואת אחיה הקטן, שאותם מעולם לא פגשה שוב.
היא הגיעה לגטו ורשה, שם פגשה ידידי ילדות, האחים אברהם ולאון רודל. אמא תמיד אמרה שהם הצילו את חייה כשהכניסו אותה לארגון אצ"י. היא אמנם גדלה בבית מפא"יניקי, אבל באצ"י לאף אחד לא היה אכפת מאיפה אתה, העיקר שאתה מוכן להילחם עבור היהודים".
מסיפורים ששמע מאמו, יהודה יודע כי חברי אצ"י החלו לארגן את המרד במקביל לארגון אי"ל של אנילביץ' ושעד לרגע האחרון התקיימו מגעים בין הקבוצות בניסיון להתאחד. "למרבה הצער זה לא צלח", אומר יהודה, "בגלל מאבקי כוחות ואגו של שני הצדדים".
לדברי יהודה, תפקידה של האם היה להבריח נשק לגטו. "היא הייתה מחביאה אותו בדליים מלאים דגים מסריחים על מנת להרחיק את הנאצים. היא גם שימשה כקשרית של הארגון ויצרה קשר עם גורמים מחוץ לגטו.
"כשפרץ המרד היא עלתה לגגות עם נשק ונלחמה עם חבריה. מנהיג אצ"י, פאוול פרנקל, יזם את הקרב בכיכר מורנובסקי והם אלה שהניפו את הדגלים המיתולוגיים על גג הגטו. הדברים האלה נכתבו בזיכרונות של מפקד הגטו הגרמני. לא אנחנו מספרים אותם, אלא הנאצים בעצמם טוענים כי הבית"ריסטים מנופפים בדגלים שחזקים יותר מכל הטנקים שלהם, בגלל המשמעות של דגל מונף".
הם התחתנו ועברו לצרפת, שבה חיו דודותיה של ז'וטה. בני הזוג השתקעו בצרפת ושם גם נולד בנם הבכור יהודה, אך בעלה משה התעקש לעלות לארץ ישראל ממניעים ציוניים. ז'וטה, שכבר שבעה ממלחמות, סירבה. רק בשנת 1952 הסכימה לעלות, לאחר שהשתכנעה שהמלחמות בישראל הגיעו לסופן.
"היא לא ידעה עד כמה זה רחוק מהמציאות", אומר יהודה. "תחילה גרנו בעמידר בבת ים ולאחר מכן הוריי ועוד כמה משפחות מעמידר, מרביתן של ניצולי שואה, עברו יחד לשכונת תל גיבורים בחולון. שם הם הקימו מתחם מגורים משלהם ושם גם נולד אחי, חיים. זה היה מקום מדהים. הדלתות של כולם היו פתוחות ואיש לא טרח לבקש רשות לפני שהציץ במקרר או לקח כוס סוכר.
"חיינו שם בהרמוניה מדהימה. עם הילדים אף אחד לא דיבר על השואה. היתה הוראה ישירה מהממסד שלא להציף את הנושא, אבל ההורים והשכנים תמיד דיברו על זה ביניהם. לאמא היו חברות ממיידאנק שביקרו אצלנו על בסיס קבוע, אבל אנחנו כילדים לא ידענו ולא התעניינו".
נמחקו מההיסטוריה
על אצ"י שמעו ילדיה של ז'וטה לראשונה באופן מקרי, כאשר היא הסכימה להגיע לכיתה של חיים בבית ספר 'מגינים' בחולון ולספר את סיפורה. "הייתי בכיתה ד' והמורה שלי גילתה שאמא ניצולת שואה והזמינה אותה לדבר ביום השואה.
זאת היתה הפעם הראשונה שבכלל שמעתי אותה מדברת על המלחמה", מספר חיים. "רק לימים הבנתי עד כמה הנושא הזה היה בדם לבה. כשעלתה לארץ היא גילתה שבספר ההיסטוריה של לוחמי הגטאות כתבו שהיא מתה בשואה. מדובר באנשים שלחמו לצדה בגטו ורשה, אבל מבחינתם היא היתה בארגון הלא נכון. הממשל המפא"יניקי ששלט בארץ בחר באופן מודע להאדיר את אי"ל ולמחוק מספרי ההיסטוריה כל אזכור לאצ"י.
"ההתעלמות וההשתקה היו כה גדולים, עד כדי כך שניסו לטעון שכל מי שאומר שהוא מאצ"י כנראה מעולם לא היה בגטו ורשה. הדבר החמור ביותר היה ב־1961, כשביקשו מאמא להעיד במשפט אייכמן. הייתה תנועה מאוד ערה בבית שלנו סביב המשפט. רבים באו לשוחח עם אמא ולקבל ממנה מידע ועדות לקראת המשפט, אבל ברגע האמת אמרו לה שהיא לא יכולה להעיד.
לאמא היה ברור למה. העדות שלה היתה הכרה באצ"י ולזה אף אחד לא היה מוכן. אמא מאוד נפגעה, היא לקחה את זה ממש קשה, אבל לא נכנעה. אין משרד ממשלתי או גוף רשמי שהיא לא דפקה על דלתו ודרשה שיכיר באצ"י. היא חלמה לראות כיצד מנציחים את פאוול פרנקל ושאר חבריה שנספו".
הכרה מממשלת פולין
את ההכרה קיבלה ז'וטה דווקא ממקור מפתיע, בתקופה שכבר הוכתרה כלוחמת אצ"י האחרונה שנותרה בחיים. בשנת 2010 העניקה לה ממשלת פולין אות אזרחות של כבוד, תואר יוקרתי ששקול לפרס ישראל. ז'וטה, שנשבעה לא לדרוך על אדמת פולין, שלחה את שני בניה לקבל אותו במקומה. גם כשהוקמה אנדרטה לזכר אצ"י בכיכר מורנובסקי, ז'וטה סירבה להפר את הנדר.
זמן קצר לאחר מכן החלו היוצרים יובל חיימוביץ'־זוסר וסימון שכטר לצלם סרט על אצ"י בשם 'ונזכור את כולם?', במסגרתו פנו לקיבוץ לוחמי הגטאות ועימתו את ההיסטוריון של הקיבוץ עם העובדה שז'וטה רשומה כמי שנספתה בשואה.
ב־2012 הזמין הקיבוץ את ז'וטה להדליק משואה בטקס הרשמי. היא אמנם הגדירה את המהלך הפייסני כדבר טוב, אך הסבירה שזה לא מרפא את הפצע שלה. בערוב ימיה כשהיתה מאושפזת במחלקה סיעודית, אמרה ז'וטה לנכדה עמית הרטמן מחולון, שהחלום הגדול שלה הוא שהעיר שבה בחרה לחיות את מרבית חייה תנציח את אצ"י.
"באותו רגע החלטתי לשלוח מכתב לעיריית חולון ובו ביקשתי מוועדת השמות להנציח את אצ"י", מספר הנכד. "הבקשה השלישית התקבלה ולאחרונה התבשרנו שעיריית חולון תקרא לכיכר על שם אצ"י. ההכרזה הרשמית על כך תתקיים בהקרנת הסרט בסינמטק חולון. סבתא אמנם כבר לא איתנו, אבל אין לי ספק שהיא היתה רואה בזה סגירת מעגל.
"עיריית חולון בחרה לתקן עוול היסטורי לאומי וזה לא מובן מאליו. לסבתא לא היה אכפת מפוליטיקה, היא לא ראתה עצמה בית"ריסטית, אבל זה הטריף אותה שרק בגלל נטייה פוליטית ואגו מתכחשים לאנשים שהקריבו את חייהם.
"אני בעצמי גרתי בחולון ברחוב אנילביץ'", מוסיף עמית. "כשהיא שמעה את זה, היא אמרה לי: 'הוא היה גיבור ישראל, אבל גם פאוול, אז למה לא מגיע לו רחוב על שמו?'. בסוף הסרט נאמר שפאוול אמר שתלמידים עוד ילמדו על מה שקרה עם אצ"י בגטו ורשה. עכשיו הסרט נכנס לסל התרבות של משרד החינוך, אז אני שמח לומר שגם החלום שלו התגשם".
