שלא כמו המתנדבים של פעם, שהגיעו לארץ לקטוף תפוחי זהב ולהשתכשך בבריכה עם הקיבוצניקים השזופים, ההתנדבות של שרי, אנטוניו, לארה, ורוניקה וליאנה לקוחה מעולם אחר. החמישה, שהגיעו לישראל כדי לעבוד עם אוטיסטים, חווים מצבים שמעולם לא חשבו שיחוו, מתמודדים עם בעיות לא פשוטות ומגייסים מנה גדושה של תעצומות נפש בכל בוקר מחדש.
"קורה לפעמים שאחד החברים — ככה אנחנו קוראים להם — מרביץ פתאום", מספר אנטוניו מחיאה מהונדורס. "יש חבר אחד בהוסטל, ממש ענק, שני מטרים גובה, 100 ק"ג לפחות. כשהוא נותן לך מכה, כל המוח שלך זז מהמקום. בהתחלה הייתי המום, אבל היום ברור לי שזאת הדרך שלו להתבטא. למרות ההבנה, זה עדיין כואב פיזית, וגם מאתגר מבחינה רגשית. כשהוא מבין מה הוא עשה הוא מתחיל לבעוט בעצמו, אבל אז אני אומר לו שזה בסדר, והוא מאמין ונרגע".
טיפול שורש
חמשת הצעירים הגיעו כחלק מתוכנית ארצית של משרד הרווחה, שמביא לארץ כ־70 מתנדבים מדי שנה בשנה. רובם בני 20, סיימו את לימודיהם והחליטו לקחת פסק זמן לטובת עשייה ייחודית ויוצאת דופן: שמונה חודשי התנדבות ב־14 הוסטלים ובשני מרכזי תעסוקה של אלו"ט. אחדים מהם מתגוררים עם הדיירים בהוסטלים, ואחרים בדירות שכורות.
ליאנה קוטלר, 25, תושבת דיסלדורף בגרמניה, היא היהודייה היחידה בחבורה. "סבא שלי היה באושוויץ ונמלט משם", היא אומרת. "אני יהודייה, שומרת על החגים היהודיים ומחפשת את השורשים שלי".
להוסטל "בית על הכרמל" בחיפה הגיעה בתום לימודי הוראה. "יכולתי להתחיל לעבוד, אבל חיפשתי עוד משהו לפני שאכנס למרוץ העכברים כמו כל החברים שלי. רציתי לעשות משהו אחר, לא שגרתי, עם משמעות. ובאמת, הצלחתי להגיע למקום מיוחד ולתפקיד מיוחד, והוא גילה לי על עצמי יכולות שמעולם לא חשבתי שיש בי".
גם ורוניקה סולאדג', 20, מפולין סיימה את לימודי ההוראה, ולפני שתתחיל בהתמחות עלתה על טיסה ונחתה בהוסטל "בית גנים" בירושלים. "כשבישרתי למשפחה שלי שאני מתכוונת להתנדב בישראל עם אוטיסטים, הם נבהלו", היא אומרת. "לא רק שבחרתי בתחום התנדבות לא שגרתי, בחרתי לעשות זאת בישראל. סבא שלי אמר לי, 'יש שם מלחמה, את רוצה למות?'. אבל התעקשתי'".
שרי (צאי) צ'יאה-יו, 22, מטייוואן סיימה לימודי עיצוב תעשייתי, ולפני שתחליט לאן מועדות פניה בחיים, הפתיעה את עצמה ואת חבריה ובחרה להתנדב ב"בית לאה רבין" בחולון.
אצל אנטוניו מחיאה, 24, מהנדס בהכשרתו שמתנדב ב"בית שחר" בראשון לציון, מדובר במסורת משפחתית. אביו ואחותו התנדבו בחו"ל בעבר, ועכשיו הגיע תורו. "כשסיפרתי לחברים מה התוכניות שלי הם שאלו מה לא בסדר אצלי, אבל הרגשתי שזאת תהיה הרפתקה מרתקת של פעם בחיים. ברגע שהתחלתי לעבוד עם החברים התאהבתי בהם. עכשיו הארכתי את השהות שלי לחצי שנה נוספת".
לארה לאמיידה, 46, המבוגרת שבחבורה, היא פיזיותרפיסטית מברזיל. זו הפעם השנייה שהיא מתנדבת מחוץ לארצה. בשנה שעברה עבדה עם ילדים בהונדורס, ועכשיו בחרה ב"כפר האירוסים" בבאר שבע. "כל כך אהבתי את העבודה עד שחיפשתי מקום נוסף להתנדב בו", היא אומרת. "מדהים כאן. אני יכולה לראות את המקומות שכתוב עליהם בתנ"ך. כל חיי קראתי את התנ"ך ועכשיו אני הולכת למקומות שישו היה בהם".
כמו אמא ואבא
עבודת המתנדבים כרוכה בטיפול יום יומי באוטיסטים בוגרים. מטלה מורכבת של ליווי פיזי ונפשי מסור מבוקר ועד ערב. בכל הוסטל מתגוררים כ־20 דיירים בני 21 ומעלה, בדרגות תפקוד שונות. המתנדבים מעירים את החברים השכם בבוקר, מכינים להם כריכים ומוודאים שיגיעו לעבודה בזמן. בערב הם דואגים לארוחה, למקלחות ולהשכבה. בד בבד הם תומכים בהם רגשית: משחקים איתם, מרגיעים אותם ברגעי התקפי הזעם ומנסים לספק משענת וליצור קשר חם.
למרות האתגר העצום ביצירת תקשורת עם אוטיסטים, נדמה שכל החמישה נכנסו לתפקיד בטבעיות וגילו בעצמם כוחות ויכולות שלא יכלו לדמיין. "אנחנו כמו אמא ואבא שלהם", אומר אנטוניו. "זאת עבודה שדורשת מסירות רבה והיא לא קלה, אבל גם החיים לא קלים, ואני לא נבהל מהקושי".
ארץ זרה, תחום התנדבות מורכב. לא כל אחד מסוגל לעשות את מה שאתם עושים פה.
ליאנה: "בהתחלה זה היה ממש קשה, כי לא ידענו מה החברים חושבים ורוצים, בעיקר משום שהם לא מדברים. לא ידעתי אם מה שאני עושה נכון, אבל למדתי שכשאני במצב מרומם ומתנהגת בגישה חיובית, גם הם במצב רוח טוב. אם אני כועסת, הכל קשה. אני ממש יכולה לראות את ההשפעה שלי עליהם. אם יש לי יום רע, הם לא יעבדו".
אתם לא מדברים עברית. איך זה עובד?
"זה באמת בעייתי", אומרת שרי. "אני יודעת רק מילים מעטות בעברית כמו בוא, שב, קום. לפעמים זה מתסכל שאני לא יכולה להגיד כל מה שאני רוצה".
"אבל התקשורת בינינו משתפרת כל הזמן", מוסיפה לארה. "כשיש לי בעיה עם השפה אני מראה להם תמונות והם מצביעים. בכלל, ככל שחולף הזמן אני מרגישה שהחברים מלאים אהבה. יש חבר אחד, שהוא ממש ענק. יום אחד, אחרי ארוחת הערב, הוא לקח לי את היד, משך אותי לחדר, סגר את הדלת ונשכב על המיטה. כיסיתי אותו. מאז אחרי כל ארוחת ערב הוא לוקח אותי לחדר, ואני מכסה אותו ואומרת לו 'לילה טוב', והוא מחייך. יש לי חברה נוספת שמחזיקה לי את הידיים ונשארת איתי. היא לא מדברת, רק שרה. בבקרים היא מניחה את היד שלה על הראש שלי וצוחקת. היא נגעה לי בלב. אני מרגישה כשהיא מאושרת. אני לוקחת אותה איתי למטבח, היא עוזרת לי להכין סלט, ואני נותנת לה שוקולד. זה משמח אותה מאוד".
"התקשורת עם האוטיסטים היא עניין מרכזי", אומר אנטוניו. "בהוסטל שלי יש חבר אחד שיושב על הספה כל היום, והדרך שלו לתקשר זה לנגוח בך בראש. לקחתי אותו איתי לתלות כביסה, שיחקתי אתו, וככל שהוא הרגיש יותר נוח, הוא נפתח. לאוטיסטים יש רגשות, אבל קשה להם לבטא אותם. האתגר הגדול שלנו הוא להבין אותם ולאפשר להם להתבטא".
כבר לא פוחדת
"אצלנו, ב'בית הכרמל' בחיפה", אומרת ליאנה, "נקשרתי במיוחד לאחת החברות שאני קוראת לה 'הנסיכה', כי היא אוהבת שעושים בשבילה דברים. היא כמעט לא מדברת, ואנשים מתרחקים ממנה כי היא נוהגת להכות אותם".
גם אותך?
"כן, בהתחלה הייתי ממש בלחץ. בפעם הראשונה לא הייתי מוכנה, ישבתי לצדה, ופתאום, סתם ככה, אגרוף באף. רציתי לבכות, אבל המדריכים הרגיעו אותי ואמרו לי שאולי זה סימן שהיא אוהבת אותי. כשהמכה נוחתת, אני בהלם בכל פעם מחדש, אבל היום אני כבר לא פוחדת. בפעם הראשונה שהייתי צריכה לרחוץ אותה נבהלתי, כי היא הסתכלה עליי במבט אגרסיבי".
איך מתמודדים עם זה?
"היום יותר קל לי, כי אני כבר מכירה אותה. אני מוכנה למכה ומוצאת דרכים להתמודד. עכשיו אני גם יכולה לנשק ולחבק אותה. אני שואלת אותה, 'את רוצה חיבוק? את שומרת ידיים? לא להרביץ'. אם היא אומרת שהיא לא תרביץ, היא לא מרביצה".
גם ורוניקה פיתחה קשר מיוחד עם אחת החברות ב"בית גנים". "אני משחקת איתה ואנחנו בונות פזלים יחד. אחרי סוף שבוע שבו אני לא נמצאת, אנחנו ממש שמחות לראות זו את זו. לאט לאט אני לומדת את האופן שבו היא מבטאת את עצמה. היא רואה את העולם אחרת".
"מי שמקבל עליו את המשימה צריך לגלות בגרות ומסירות רבה", אומר דדי עטאס, מנהל חטיבת דיור ותעסוקה באלו"ט. "המתנדבים עושים עבודה חשובה מאוד. מדהים לראות איך למרות הבדלי התרבות והשפה הם מתחברים לחברים והופכים לחלק מהצוות. הם מביאים את עצמם ואת לבם הפתוח, וזה המון. אנחנו מעריכים ומוקירים כל אחד ואחד מהם".
כאן זה לא הוליווד
אין ספק שטיפול באוטיסטים דורש כוחות נפש. "אני מודה שבהתחלה הייתי בהלם", אומר אנטוניו. "חשבתי שנעבוד עם ילדים, ופתאום נכנס בדלת איש, שני מטרים גובה. גם חשבתי שאפגוש גאונים, אבל מצאתי את עצמי מתמודד עם בחור שחובש קסדה על הראש כל הזמן, כדי שלא יפגע בעצמו כשהוא מטיח את הראש בקיר".
"גם אני חשבתי שכל האוטיסטים גאונים בתחומים מסוימים, כמו שרואים בסרטים הוליוודיים, אבל זה לא ככה", אומרת ליאנה. "הם נוקשים מאוד, והסדר ממש חשוב להם. רמת התפקוד של רובם נמוכה, הם לא הפנימו נורמות חברתיות".
"אני דווקא הופתעתי לטובה", אומרת ורוניקה. "אצלנו יש חברים מדברים וחכמים. אחד מהם ממש חזק במתמטיקה ובמחשבים, ולפעמים אני תוהה לאן הוא היה מגיע אלמלא היה אוטיסט. הוא בטח היה עובד בוולסטריט. חברה אחרת שרה מקסים. נראה לי שבעולם אחר היא יכלה להיות זמרת".
לא רק על עולמם של האוטיסטים הם למדו, אלא גם על ישראל. "חשבתי שישראל היא ארץ אקזוטית ואוריינטלית", אומרת ורוניקה, "אבל היא הרבה יותר אירופית. בפולין חושבים שישראל זה מדבר וגמלים. החברים שלי אמרו לי, 'תשלחי תמונות של גמלים'.
אנטוניו: "גם כשאחותי באה לבקר היא אמרה לי, 'בוא נלך לרכוב על גמלים'. אמרתי לה שלא נראה לי שאמצא גמלים בראשון לציון".
שלב הסיכומים
ההתנדבות עדיין בעיצומה, אבל כבר עכשיו אפשר להסיק שהם לא אותם אנשים שהגיעו לארץ לפני חודשים אחדים. "היום יש לי יותר שליטה על הרגשות שלי", אומרת לארה. "כשעובדים עם אנשים מיוחדים צריך לשנות את התפיסה".
שרי: "למדתי להסתדר עם אנשים מארצות שונות ולהיות סבלנית. אסור לכעוס על החברים, כי זה מלחיץ אותם עוד יותר. את לומדת לשים את הרגשות שלך בצד".
ליאנה: "ההתנדבות לימדה אותי לתת אהבה וגם להירגע. למדתי לצאת מהלחץ של עצמי, לבדוק מה חשוב לי בחיים. עד שהגעתי ל'בית על הכרמל' חשבתי שהבעיות שלי הן הכי גדולות. כאן הבנתי מה זה אתגר ובעיה אמיתית. קיבלתי שיעור חשוב באמפתיה ובהבנת האחר".
אנטוניו: "העבודה עם האוטיסטים הפכה אותי לאדם יותר אמפתי. איפה תלמד, למשל, שכשמישהו מרביץ לך צריך להגיד לו, 'הכל בסדר, אין בעיה'? זה גורם לך להתפתח כאדם. אם אתה יכול לטפל בהם, תהיה אבא מעולה".
ליאנה: "כבונוס גם קיבלתי שיעור בפוליטיקה ובזהות יהודית. כל חיי הייתי פרו-ישראלית, אבל המגורים פה מאפשרים לי להבין את הקונפליקט הרבה יותר טוב. פגשתי פה ערבים, רוסים ופלסטינים והצלחתי לראות את המורכבות במצב של כל אחד מהצדדים, כי גם אני, כיהודייה בגרמניה, יודעת מה זה להיות מיעוט. היום אני מרגישה אדם אחר. עד היום לא הרגשתי חיבור לזהות היהודית שלי, הרגשתי גרמנייה, אבל זה השתנה. כיהודייה אני מרגישה שזה המקום הנכון לי. לפעמים אני אפילו חושבת להישאר בישראל".
שרי: "גם אני מרגישה שההתנדבות הזאת שינתה בי משהו. אני כבר לא בפאניקה בנוגע לעבודה ומה אעשה בחיים שלי בעתיד. אולי פשוט אמשיך מכאן להתנדב בארץ אחרת".
אנטוניו: "החלטתי לעזוב את תחום ההנדסה ולעסוק בדיפלומטיה. בקרוב אתחיל ללמוד באוניברסיטה העברית בתוכנית ליחסי לטינים־אמריקאים והמזרח התיכון".
ליאנה: "גם אני כבר לא בטוחה שאמשיך בתחום ההוראה. זאת הפעם הראשונה בחיים שלי שאני מרגישה חופשייה. אני לא יודעת מה יקרה מחר ואפילו מצליחה ליהנות מזה".
יום ההתרמה הארצי
מחר, יום שלישי, ה-23 בינואר, יתקיים יום ההתרמה הארצי לילדי אלו"ט, אגודה לאומית לילדים ובוגרים עם אוטיזם. אלו"ט מובילה את הטיפול באדם עם אוטיזם לאורך כל מעגלי חייו ופועלת לקידום זכויותיהם של ילדים, נוער ומבוגרים על הספקטרום האוטיסטי ולשיפור המענים הניתנים להם ולבני משפחתם. לתרומות: 1-800-855558