שמעון סולומון, 48, מנהל בית הספר החקלאי כפר סילבר, מביט בהנאה בבני הנוער שסוחטים עוד כמה דקות על המדשאה המטופחת, עד שייאלצו להיכנס לשיעור הבא.
"קשה להאמין, אבל כל מה שיש פה היה עלול שלא לקרות בכלל", אומר סולומון בסיפוק. "כשהגעתי לכאן לפני שנתיים וחצי, המקום החשוב הזה, שפועל כבר 60 שנה, עמד לפני סגירה. הגירעון היה בשמיים, ההורים נמנעו מלשלוח את ילדיהם בגלל המצב החברתי הרעוע ובגלל רמת הלימודים, המשק החקלאי היה בחובות קשים, וספקים כבר לא רצו לעבוד איתנו. גם המורים היו מתוסכלים, כי קרנות הפנסיה שלהם נפגעו".
סולומון זוכר את הפעם הראשונה שנכנס לחדר המורים, ביוני 2015. "נישא שם באוויר ריח מסריח, והוא ממש גרם לי לסתום את האף, אבל המורים? הם נראו כמי שהתרגלו. מתברר שבין תקרת חדר המורים לגג הבניין היו עכברושים מתים, אבל אף אחד לא טיפל בזה, כחלק מההזנחה הכללית ששררה בבית הספר. אני לא איזה מנהל מפונק. שלוש שנים ניהלתי בית ספר ופנימייה לילדים יתומי מלחמה ברואנדה, אבל מחדר המורים של כפר סילבר נמלטתי באותו היום כל עוד נפשי בי".
ואמרת לעצמך, שומר נפשו ירחק?
"לא. הגעתי לחצר, עצמתי עיניים ודמיינתי איך זה יכול להיראות. שבוע ימים לא עצמתי עין, אבל בסופו של דבר החלטתי לבוא לכאן. מה שדמיינתי כשעצמתי את העיניים זה בדיוק מה שיש פה היום".
את שנת 2017 מסמן סולומון כשנת מהפך. "בתוך שנה סגרנו 35 אחוזים מהגירעון, הגדלנו הכנסות ורשמנו רווח תפעולי. היום יש בכפר 650 חניכים, 230 מהם בפנימייה מכיתה ז' עד י"ב, ופתחנו גם כיתות א' ו־ב' בבית ספר צומח. אחוז הזכאים לבגרות עלה מ־49 אחוזים ל־61 אחוזים, ויש עלייה של יותר מ־50 אחוזים במספר התלמידים שעוברים את הבגרות במתמטיקה ברמת חמש יחידות לימוד. פתחנו מגמת רפואה עם חיבור למכון ויצמן ושלוחה של וינגייט לספורטאים, ואפילו הרפת שלנו נחשבת למובילה בין המחלבות הקטנות שמספקות חלב לטרה".
אז טוב עשית שעזבת את הפוליטיקה וחזרת לחינוך?
"כרגע כן. בכנסת יש דברים שתלויים לא רק בך. כאן אני יכול להזיז דברים ולהוכיח שהכל אפשרי, גם כשמגיעים מהמקום הכי נמוך".
כל העדה על הכתפיים
שמעון סולומון אינו מסתיר לרגע את חלומו הגדול: להיות שר החינוך. "אני בהחלט רואה את עצמי כמועמד מתאים לתפקיד. אין לי ספק שאוכל לחולל את השינוי הנדרש", הוא אומר.
בקורות החיים שלו מופיע מסלול מפותל ולא פשוט של ילד אתיופי שהגיע לארץ בגיל תשע לאחר מסע רגלי מפרך. בילדותו למד בפנימיות שונות, שירת בתפקיד קצין בצנחנים, היה עובד סוציאלי ופעיל חברתי, למד לתואר שני בחינוך באוניברסיטת בן גוריון, ניהל את מרכז הקליטה בבאר שבע, שימש יועץ לשלושה שרי חינוך — יוסי שריד, אמנון רובינשטיין ולימור לבנת — היה שליח עלייה באדיס אבבה, כיהן בתפקיד מנכ"ל עמותת "שבו בנים" והיה מנהל התעסוקה הארצי לאקדמאים יוצאי אתיופיה.
את פסגת העשייה שלו הוא רואה בתפקיד מנהל פיתוח מודל ההדרכה והמערך החינוכי בכפר הנוער אגהוזו־שלום, כפר ליתומים ניצולי רצח העם ברואנדה. "כפר הנוער ברואנדה הוקם ב־2007, והחלטנו שאנחנו מקבלים את הילדים שהם המקרים הקשים ביותר", הוא אומר. "אלה ילדים פצועים, פיזית ונפשית, שלא היה להם אף אחד בעולם ושום סיכוי לעתיד כלשהו".
והצלחתם לשקם אותם?
"היום אחדים מהם לומדים באוניברסיטאות הטובות בעולם, אבל אני שילמתי מחיר לא פשוט. הפכתי את העבודה ברואנדה למרכז חיי, הייתי רחוק ממשפחתי, מרעייתי שלווה ומשלושת ילדיי, אדם, אור וסבינה. כשחזרתי לארץ התגרשנו. שלווה לא החזיקה מעמד יותר, אבל אני לא יכולתי להפסיק".
למה בעצם?
"כל אחד מנסה להוכיח כמה הוא טוב ומוצלח, בין שנולדת בישראל ובין שבאתיופיה, אבל אני, כאתיופי, הרגשתי מחויב לעבוד כפול, גם כי נקודת הפתיחה שלי גרועה, וגם כי כבוד העדה היה מונח על כתפיי".
תסביר.
"אתן לך דוגמה. כשחזרתי מרואנדה, אחרי שלוש שנים של עבודה קשה, לא הצלחתי למצוא עבודה. דווקא אלו שעבדו שם תחתיי קיבלו תפקידים מצוינים, אבל אני לא. ואז חבר אמר לי, תשמיט את כל העניין האתיופי מקורות החיים. כשעשיתי את זה, התחילו לזמן אותי לראיונות. מנהל במתנ"ס שראיין אותי לתפקיד ניהולי הודה שאני המועמד המתאים לתפקיד, אבל לא ידע איך התושבים בשכונה יקבלו אותי. אז החלטתי ללכת לפוליטיקה. הרגשתי שזה המקום הכי טוב שבו אוכל להשפיע אחרי שנים של עבודה בחינוך. זה מה שחשבתי בכל אופן".
משבצת האתיופי
סולומון השתלב בתנועת יש עתיד. גם היום הוא מתרגז כשמדברים איתו על 'משבצת האתיופי'. "קודם כל הייתי בין מקימי התנועה, והשיבוץ שלי לא היה על רקע המוצא שלי. זאת גם הסיבה שהיה חשוב לי להיות חבר בוועדות כמו כספים וחוץ וביטחון. הרגיז אותי שהניחו מראש שבגלל שאני אתיופי אהיה בוועדת הקליטה".
אבל היית בוועדת הקליטה.
"ברור. כי שוב, כמו בכל שלב בחיי, אני חייב לעבוד הרבה יותר קשה מכולם, כי כל העדה על הכתפיים שלי, ואני צריך לייצג אותם. וגם היה חשוב לי להוכיח שגם בוועדת חוץ וביטחון יש לי מה להגיד".
למה פרשת מהפוליטיקה אחרי שנתיים וחצי?
"לצערי, בפוליטיקה לוקח שנים להזיז דברים. זאת מערכת לא בריאה בגלל ריבוי המפלגות. במשך שנה שלמה עבדתי על הצעת חוק בנושא הפליטים, אבל היא נגנזה. כביצועיסט וכאיש חינוך אני לא יכול לעבוד בלי לראות תוצאות מידיות. יש מי שלא יכול לחכות עד שבכנסת יואילו להזיז את עצמם".
אז הזזת את עצמך?
"לא כל אחד בנוי להיות מחוקק. העברנו כמה חוקים, אבל הציניות חוגגת, יש מחסומים פוליטיים שנובעים משיטת בחירות רעה, וצריך להתפשר יותר מדי על האני מאמין שלך".
בזמן כהונתו שאל מישהו את סולומון איך יכול להיות שלחבר כנסת בעל עור שחור יש עוזר פרלמנטרי לבן. "לא נעלבתי, ממש לא", הוא מבהיר. "זה רק דרבן אותי לעבוד יותר קשה ולהוכיח את עצמי. גזענות היתה תמיד. התפקיד שלי הוא להוכיח שאנחנו לא פחות טובים, והייתי נחוש לעשות את זה. יאיר לפיד אמר לי פעם שאני מזכיר לו את אבא שלו".
במה?
"הוא אמר שיש לי אותו ברק בעיניים ורעב לעשייה, רעב של אנשים כמו אבא שלו, שהיה ניצול שואה והגיע לכאן נחוש להגשים את החלומות שלו".
"שמעון סולומון הוא חלק מיש עתיד ותמיד יהיה, ולכן התאכזבתי מפרישתו", אומר יאיר לפיד. "אבל אני מכיר את התשוקה שלו לחינוך. גם אני מאמין שהעתיד מתחיל בחינוך. לשמעון יש דחף להוביל שינוי ולתרום לחברה. הוא עושה כל שביכולתו למען הציבור, גם בכנסת וגם במערכת החינוך".
הוא שואף להיות שר החינוך יום אחד.
"וזה יכול לקרות, כי כל אחד יכול להיות מה שהוא חולם. זה מה שחשוב לי שכל ילד במדינה הזאת ירגיש: לא משנה מאין באת ואיפה גדלת, אם יש בך הרצון, תגיע לאן שתבחר ללכת".
לראות את השקופים
הבחירה בכפר סילבר, אחרי הגיחה הפוליטית, לא היתה מקרית. "מבחינתי זו ציונות לשמה", אומר סולומון. "הוצעה לי עבודה אחרת, קלה הרבה יותר, כזו שכרוכה בנסיעות רבות לחו"ל, אבל בחרתי להיות כאן".
ואיך קיבלו אותך?
"לא אשכח איך הסתכלו עליי. הרי אין אתיופים שהם מנהלי כפרי נוער. זה גם לא משנה עם איזה הצלחות והישגים אתה מגיע. בכל עבודה חדשה אתה תחת זכוכית מגדלת ונדרש להוכיח את עצמך".
זה לא מייאש?
"ממש לא. חובת ההוכחה תמיד עליי. זה אפילו מגביר את המוטיבציה".
בסרט וידאו שצולם ימים אחדים לאחר כניסתו לתפקיד, נראה סולומון מפשיל שרוולים ומנקה שיחים ואשפה מכבישי הגישה המוזנחים יחד עם אנשי הצוות. "כשעבדנו סיפרתי להם על החלומות שלי לשתף פעולה עם מכון ויצמן ועם הוועד האולימפי. הם הביטו בי כמו על סהרורי והזכירו לי שבינתיים מחזור שלם עזב, ורק שישה תלמידים נרשמו לשנה הבאה. מיד כשסיימנו לנקות התחלתי להתקשר למנהלים ולמנהלות של בתי ספר ולספר להם על התוכניות שלנו".
שנה לאחר שהגיע סולומון לכפר סילבר החליטו בארגון אורט העולמי ׁׁׂ(ORT־WORLD) לפרוס את חסותם על בית הספר. "הם האמינו בי ובתפיסת העולם שלי", אומר סולומון. "אין לנו פריבילגיה להיות בינוניים בגלל המקום שבאנו ממנו. היו מורים שפיטרתי, כי הם טענו שבגלל הרקע שממנו הילדים מגיעים, אי אפשר לצפות מהם ליותר מדי. מה פתאום? דווקא בגלל הרקע הקשה הם צריכים לעבוד הרבה יותר קשה, כי אין להם רשת ביטחון".
המודל החינוכי שפיתח סולומון בעקבות עבודתו ברואנדה מופיע בספר הדרכה עב כרס שחיבר ושמו D.N.A (ראשי תיבות של דיאלוג, משא ומתן, הסכמה). "הנחת היסוד אומרת שבאמצעות דיאלוג והסבר, קבלת אחריות על המעשים והנעה לפעולה, אפשר להפוך כל משבר לקרש קפיצה", הוא מסביר. "במקום לשקוע בקושי וליפול, אתה יכול לצאת ממנו מחוזק".
זה הכל מניסיון אישי?
"ברור. הייתי בפנימיות כילד ואני מכיר את ההרגשה. התפקיד שלי הוא להרגיש את הילדים ולא לחכות שיבואו לספר לי על הבעיות שלהם. לא פעם אני רואה ילד יושב על המדרגות בכניסה למשרד שלי ומתבייש לפנות אליי. אני זוכר כמובן את הפחדים שלי באותו גיל ויושב ומדבר איתו. ככה אני רוצה שכל הצוות שלי ינהג: ממנהל הכפר ועד השומר בכניסה".
שומר הוא חלק מהצוות החינוכי?
"אצלנו כן. אני נוהג לארח את כל הצוות בערבים משותפים, וכל אחד מהמשתתפים מדבר על כל נושא שבעולם. כך גילינו שעובד ניקיון ותיק אצלנו היה פסנתרן מחונן בברית המועצות. אין שיעור יותר חשוב לחיים מלשים לב לאנשים השקופים לכאורה. יש תלמידים שקטים, שבתוך תוכם הם בוערים. חייבים לוודא שדברים לא יתפוצצו בלי שנשים לב".
לא רק לחיקו של החינוך חזר סולומון, אלא גם לאשתו. בהודעת הווטסאפ ששלחה לו כתבה: "אם היית עושה בבית עשירית ממה שאתה עושה בכפר הנוער, הייתי מאושרת".
חזרתם ואתה עדיין בשלך?
"כן. היא הבינה שאין מה לעשות איתי, אבל עכשיו זה יותר קל, כי אנחנו גרים יחד בכפר הנוער עם סבינה, הבת הקטנה שלנו, שלומדת בבית הספר היסודי שהקמנו בכפר".
למה החלטת לעבור לגור כאן?
"אמנם בנינו בית חדש בגן יבנה, אבל בעיניי חיוני שאנשי ההנהלה יגורו במקום. הלוואי שהייתי יכול ליצור מצב שגם המורים יגורו כאן, כמו שהיה ברואנדה. חוץ מזה, האוכל בחדר האוכל מצוין. אנחנו משתמשים בגידולים שלנו בחדר האוכל וגם מוכרים ירקות למורים ולעובדים"".
ומה עם הפוליטיקה?
"אני מאמין שאפשר למנף את ההצלחה שלי ברמה הארצית, אבל רק אלוהים יודע מה יקרה בעתיד. תמיד שאפתי לעשות דברים בגדול. בינתיים אני נהנה לשמוע ממורה ותיקה, שעובדת כאן 30 שנה, שסוף סוף היא שמחה לקום לעבודה בבוקר".
