"זה לא אותו שכר ובטח לא אותו ביטחון תעסוקתי, אבל ללמד ילדים לרכוב על אופניים זה דבר שממלא אותי בצורה שאף תפקיד ניהולי לא הצליח", כך אומר שגיא הרשקוביץ, שעד לאחרונה עבד בתפקיד ביטחוני במשרד ראש הממשלה, והיה משוכנע שהוא על הדרך המהירה לקריירה עתירת כסף בשוק הפרטי. למרות מספר הצעות מפתות, ופוטנציאל כלכלי לא מבוטל, בחר הרשקוביץ בדרך שאולי תעשה אותו מאושר יותר. גם האנשים הקרובים אליו ביותר הופתעו מההחלטה שקיבל.
"להמציא את עצמי מחדש"
הרשקוביץ (37) מחולון, נשוי ואב לילד בן שש, הוא חובב טבע מושבע, ואת עברו הצבאי־ביטחוני אפשר לזהות על פי מימדיו האתלטיים. הוא שירת בפלוגת ההנדסה של חטיבת הצנחנים ושיחק כדורסל במחלקות הצעירות של הפועל חולון.
"לגיבוש צנחנים הגעתי עם חבר טוב מקריית שרת", הוא מספר, "שיחקנו יחד כדורסל וחשבנו שנתגייס יחד אבל הוא נפטר בידיים שלי מדום לב באמצע הגיבוש. זה היה אירוע מאוד משמעותי ששינה את כל התפיסה שלי. הבנתי שאני לוקח את עצמי בידיים ונותן את כל כולי למדינה במהלך השירות הצבאי.
"אחרי השחרור טיילתי כמו כל חייל משוחרר, אבל כשחזרתי מהמזרח התגייסתי לשירות ביטחוני במשרד ראש הממשלה, וחזרתי למסגרת ביטחונית. במשך עשר שנים שירתתי בתפקידים מסווגים, ואחרי עשר שנות שירות, כשהתפקיד האחרון כלל מגורים בגרמניה, החלטתי לפרוש וחזרתי לארץ. יצאתי לעולם שונה לחלוטין מזה שהתרגלתי לחיות בו, בלי מסגרת קפדנית ונהלים, והייתי צריך למצוא את עצמי מחדש".
הודות לרקע שלו, קיבל הרשקוביץ הצעות רבות לתפקידים ניהוליים, בין היתר בחברות בינלאומיות, אך אחרי מספר ניסיונות הוא החליט לקחת הפסקה ולחשב מסלול מחדש. "זה לא פשוט לעזוב מקומות שמציעים לך ביטחון תעסוקתי כשאין לך מושג מה הכיוון שלך", הוא מסביר, "אבל לא הייתי מסוגל להמשיך במסלול הזה.
"הבנתי שאני מחפש משהו אחר ולא הבנתי מה. בתקופה הזאת השקעתי את כולי בספורט, תמיד רצתי ורכבתי על אופניים בכביש ובשטח, בין היתר במסגרת תחרויות בחו"ל, ואת כל הבלבול והלבטים קברתי בספורט. ספורט הפך לנקודת האור בחיי. רק ברגעים האלה מצאתי שלווה, שקט נפשי ורוגע. הייתי רץ ורוכב כל יום וכל היום, עד שיום אחד, אחרי ריצה של 36 קילומטר שעשיתי במסגרת אימון לתחרות, פשוט נזרקתי על החוף בבת ים והחלטתי שאני עושה שינוי בחיים שלי.
"העליתי פוסט וכתבתי שאני לא מוצא את עצמי, שזה לא משנה מה הייתי בעבר כי החיים דורשים ממני להמציא את עצמי מחדש ושהדבר שאני הכי רוצה בעולם לעשות זה לעודד אנשים לעשות ספורט כמוני".
ומה קרה מיד אחרי?
"הבנתי שאני רוצה שהשינוי יהיה קשור לספורט ולאופניים, אבל לא היה לי ברוך מה ואיך. למחרת קלטתי את כמות התגובות והרגש שהפוסט הזה קיבל. ביום אחד פתאום פנו אליי מלא אנשים שרק רצו שאלמד אותם. התלמידה הראשונה היתה ילדה שהגיעה עם אמא שלה, אחרי שיעור אחד האמא פרסמה תמונה שלנו ופתאום קיבלתי ים של תגובות. בכלל לא הייתי ערוך לזה, אפילו לא ידעתי איך לתמחר את זה. כל מה שידעתי זה שיש לי גישה טובה והמון רצון".
בדרך כלל ללמד לרכוב על אופניים זה תפקיד מסורתי של הורים, יש מקום למדריך בתחום?
"בטח. לא תמיד ההורים מסוגלים לזה. פנו אלי הורים שבעצמם לא יודעים לרכוב, עמותה לנוער בסיכון שלא תמיד יש הורה חיובי בסביבה או הורים לילדים מוגבלים שהלמידה שלהם קצת יותר מורכבת ודורשת מיומנות. אני חייב לציין שעם הזמן הבנתי שהלמידה היא לא רק לרכיבה, אלא לשינוי גישה. הילדים היום דבוקים למסכים, רכיבה על אופניים גורמת להם לצאת לשטח. יש לידנו את פארק אריאל שרון אבל רוב הילדים בכלל לא מכירים אותו כי הם לא יודעים מה זה פעילות גופנית בחוץ".
ומה מייחד את ההדרכה שלך?
"לכל מדריך יש את השיטות שלו. אני מאמין שאסור לעזוב את הרוכב לרגע. אין אצלי גלגלי עזר, אבל בשיעור הראשון אנחנו מפרקים את הפדלים, כדי ללמוד על שיווי משקל ואיזון, אחר כך מחברים אותם ומכירים כל חלק באופניים, ברקסים, גלגלים, שרשרת וכל מה שצריך לדעת. אני מעדיף ללמד במקום ריק, כדי להימנע מסכנות אבל גם מגירויים חיצוניים שמבלבלים.
"כל עוד הרוכב לא מוכן אני לא עוזב, בגלל שאני רץ אין לי בעיה לעמוד בקצב של התלמידים. עם כל תלמיד יש את הרגע הזה שאני קולט שהוא מצליח לבד, ממשיך לגעת לו בגב בשביל ההרגשה ואז משחרר, כל פעם מחדש הרגע הזה ממלא אותי בהתרגשות".
הרשקוביץ מלמד ומנחה קבוצות רכיבה מגוונות. בין תלמידיו ילדים, מבוגרים ובעלי צרכים מיוחדים. "פנתה אלי אישה בת 44 שכילדה נפלה ונחבלה בזמן שניסתה לרכוב על אופניים", הוא מספר. "זה השאיר אצלה טראומה וחשש גדול. חברים ובעלה ניסו ללמד אותה בעבר אבל לא הצליחו, אבל כשנולדו לה ילדים היא חלמה ללמד אותם בעצמה. היא באה אלי מלאה בחששות, אבל לשמחתי היום היא רוכבת לבד.
"בנוסף, פתחתי קבוצה של הורים וילדים, שרוצים לבלות יחד זמן איכות, ולאחר מכן פנו אלי הורים לילדים מהחינוך המיוחד וביקשו קבוצה דומה. זאת למידה שונה שדורשת ממני גישה אחרת, כאשר הרבה פעמים הקושי בכלל לא קשור לרכיבה אלא למגבלה גופנית או קושי פרטי. פתחנו קבוצה לחינוך מיוחד של הורים וילדים ונוצר חיבור מדהים.
"בגלל המכנה המשותף ההורים מיד הפכו לחברים. אם ילד צועק, משתולל או מגיב באופן קיצוני אף אחד לא מתרגש כי כולם רגילים לזה. החיבור שיש בין משפחות החינוך המיוחד הוא מדהים. זה כיף לילדים וזה מעין אסקפיזם להורים, פתאום הכל טבעי וקל. בהמשך נוצרה גם קבוצה של תלמידים עם פיגור או על הרצף עם מתנדבים, כי כל ילד חייב מבוגר צמוד, ואחר כך התחלתי לשלב ילדים עם מוגבלות בקבוצה של ילדים רגילים, וזה הביא ערך מוסף לקבוצה שלנו".
לאחרונה, באמצעות עמותת 'אתגרים', פתח הרשקוביץ קבוצה לילדים בסיכון. "מדובר בילדים שאין להם בהכרח הורה עם רצון או פנאי ללמד אותם לרכב ובטח לא יכולת כלכלית. השגנו תרומה של אופניים ואנחנו יוצאים יחד לשטח. זה זמן איכות מדהים. רואים ירוק, נושמים אוויר ונהנים. מדי פעם אני מדליק אש ורוכבים סביבה או עושים פיתות או פנקייקים, כשגשום רוכבים לאגם וזורקים אבנים למים, עם הזמן אני מבין שהרכיבה היא בכלל לא העיקר, אלא רק הדרך למטרה - להיות יחד וליהנות".
"מצאתי את הייעוד שלי"
על מנת לפתח את העסק הרשקוביץ פנה למערך השטח של הסוכנות לעסקים קטנים ובינוניים במשרד הכלכלה והתעשייה, 'מעוף', שמעניק תמיכה מקיפה ומקצועית של שירותי ייעוץ, הדרכה, ליווי לקבלת מימון למיזמים שנמצאים בשלבים שונים של התפתחות עסקית. הוא בנה תוכנית עסקית והקים את בית הספר לרכיבה שנושא את שמו.
"עסקים קטנים ובינוניים מהווים את מנוע הצמיחה העיקרי של המשק הישראלי. על כן חשוב מאוד להעניק לבעלי העסקים היצע רחב של אפשרויות להתפתחות, העצמה וקבלת ידע הכרחי באשר לניהול העסק", מסביר מנהל הסוכנות לעסקים קטנים ובינוניים במשרד הכלכלה והתעשייה, רן קיוויתי.
"העסק גדל למחוזות שלא דמיינתי", מסכם הרשקוביץ, "לרגע לא חשבתי שאגיע להיקף עבודה כזה. אם בעבר היו ספקות ולבטים כשהגיעו הצעות לעבודה מסודרת במשרד עם חליפה, היום כבר אין לי כל ספק שמצאתי את הייעוד שלי. החסרונות בטלים בשישים והיתרונות, תחושת הסיפוק והפידבקים המדהימים שווים הכל".