איחוד משפחתי: מרטין יאנה
"למעשה, כל המשפחה שלי כבר הייתה בישראל. במשך 20 שנה עבדתי במרכז ליהדות במרסיי עם משפחות של יהודים מישראל. חלמתי על הארץ, למדתי להכיר אותה דרכם וידעתי שאני רוצה לחיות כאן. כשהילדים עלו לישראל מאוד התגעגעתי אליהם. כשהתגרשתי, אחרי 40 שנות נישואים, הבנתי שהגיע הזמן. לא היה לי שום היסוס לפני העלייה לארץ".
לא חששת לעזוב את ביתך לטובת מדינה שסובלת מבעיות ביטחוניות?
"לא ממש. ברור שכשהילדים עלו חששתי מפיגועים אבל גם בצרפת יש המון אנטישמיות. ליד כל מוסד חינוכי של יהודים מוצב חייל. בישראל הנכדים שלי לא צריכים לחשוש כשהם הולכים לבית הספר כי כאן זה הבית שלהם".
את עושה לפעמים השוואות?
"למרות שבצרפת החיים יותר קלים, אני מאוד אוהבת לגור בישראל. יש כאן המון בירוקרטיה מסובכת וקשה להסתדר עם זה, אבל האנשים נעימים וחמימים וכיף כאן.
"לצערי בחולון כמעט ואין שילוט בצרפתית, לפעמים יש בערבית או ברוסית, אבל עבור מי שלא דובר עברית השפה לא קלה בכלל. לכן אני לומדת עברית בבית העולה בחולון כמעט כל יום. גם לרשת קהילה ופנאי יש תוכניות שמסייעות להשתלב בקהילה, כמו סיוע סוציאלי, יצירת קשרים תרבותיים ואירועים".
המסע אל הבית האמיתי: איתן אומיי
"תמיד נמשכתי ליהדות, אבל כאדם דתי לא חשבתי שזה אפשרי להפוך ליהודי. לקח לי זמן עד שהבנתי מה הדרך שלי. העניין תמיד בער בי אבל זה היה תהליך".
כשבגר הבין כי עדיף לו ללמוד לימודים אקדמיים מחוץ לניגריה ונרשם ללימודי תואר ראשון בבריטניה. בקמפוס פגש יהודים רבים ונחשף לקבוצת Jews for Jesus וליהודים המשיחיים.
"כשעברתי לגרמניה על מנת לסיים את הפוסט־דוקטורט שלי, התחלתי להתקרב ליהדות, ללמוד עברית וליצור קשר עם יהודים אורתודוקסים שמסייעים לחוזרים בתשובה", הוא מספר. "במקביל התחלתי לשמור מצוות כמו שבת, כשרות והנחת תפילין".
בתום תהליך הגיור נשא אומיי אישה יהודייה ישראלית ושב לבריטניה, אך שם רבני הקהילה פקפקו ביהדות שלו והוא החליט לעבור גיור לחומרא. "אז כבר קיבלתי יחס אחר מהקהילה היהודית", הוא אומר. "התייחסו אליי כאל יהודי לכל דבר. הורשיתי לעלות לתורה בבית הכנסת, לשמש כשליח ציבור וללמוד בכולל".
למרות שהרגיש שהפך לחלק מהקהילה, משהו היה חסר. "בתוך תוכי הרגשתי שהבית האמיתי שלי נמצא בישראל", הוא אומר. "ביקרתי כאן מספר פעמים והבנתי שכדי להבין באמת את התרבות של העם היהודי אני חייב לגור כאן, כי זה הבית של היהדות".
באחד מביקוריו בארץ הכיר אומיי את נטלי, שהפכה לאשתו ואם שלושת ילדיו. "לפני ארבע שנים עשינו עלייה והיום אני מרגיש שהזהות שלי היא ישראלית", הוא אומר, אני חלק מהעם הזה ואוהב אותו מאוד. אני מלמד הנדסה במכון הטכנולוגי, שומר על קשר עם המשפחה בניגריה ומרגיש שעבורי ישראל היא הבית לתמיד. משפחתי מקיימת אורח חיים דתי, והיום אני לא מדמיין את עצמי גר בשום מקום אחר, רק בישראל".
המקום הכי טוב בעולם: אבסם מרם
אבסה מרם (40) חי כנזיר, ונולד וגדל באריתריאה וכמו רבים מבני עמו החליט לעזוב את מולדתו עקב התנכלויות מצד השלטון. "אצלנו אין דברים כמו דמוקרטיה ורצון חופשי, יש רק דיכוי ודיקטטורה", הוא אומר.
"לאנשים אין כלום בחיים, זה משהו שהישראלים לא מבינים. עזבתי דרך סודן ובחרתי לבוא לישראל כי כאן יש חופש. לבן אדם מותר להיות חופשי ואף אחד לא רוצה לפגוע בו. אבל יש לזה גם צד דתי. כל חיי שמעתי על ישראל. בתנ"ך הארץ הזאת מוזכרת כמקום הכי טוב בעולם.
"אני אדם מאוד דתי, חי כנזיר וישראל היא מרכז כל הדתות, היא הלב של הדת בעולם, לכן היא הכי מתאימה לאדם שהוא נזיר. אין לי אישה וילדים, בחרתי בחיים אחרים ואני מאושר בהם. אני חי רק תחת אהבתו של האל והוא בחר בישראל להיות המרכז. כבר כילד ידעתי שאני רוצה להיות נזיר כי זאת הדרך להיות דתי באופן מלא ומוחלט".
לפני שמונה שנים חצה אבסה את הגבול. בימים אלה הוא ממתין לאישור שהייה קבוע מהמדינה ומנסה להשתלב בחברה הישראלית בסיוע בית העולה בחולון. "אני מנסה ללמוד עברית, להכיר את הארץ ולהיות חלק מישראל. לצערי אסור לי לעבוד, אבל יש כנסייה טובה בתל אביב שעוזרת לי המון ונותנת לי מחסה".
ובעתיד?
"אני לא רואה את עצמי חוזר לאריתריאה, אולי אם תהיה שם דמוקרטיה ארצה לחזור כדי לעזור לשקם אותה. היום זה לא הבית שלי. הבית שלי נמצא כאן, בישראל".
להכות שורשים: אולגה סטדניוק־מילובידוב
אולגה סטדניוק־מילובידוב (32), נשואה, אמא לבן ומנהלת מעבדה באוניברסיטת תל אביב. כשהיתה בת 12 ועזבה עם הוריה את אוקראינה, היא נחתה בבת ים. הקשר היהודי שלה היה סבא שלה (אבא של אמה), "אבל לפי הדת היהודית זה לא נחשב", היא אומרת, "וזה הפוך על הפוך, באוקראינה דווקא כן נחשבנו ליהודים, כי שם הדת נקבעת על פי האבא, וסבלנו מאנטישמיות".
הוריה של אולגה בחרו לדבריה בישראל כדי לאפשר לה עתיד טוב יותר. "הם עשו הכל כדי שהנחיתה שלי תהיה רכה ככל האפשר. הם תיארו לי סיפורי אגדות על מדינה עם הרבה ים, פירות טעימים כמו תותים וחברים חדשים נחמדים שאכיר".
והמציאות תאמה את האגדות?
"לפי הסיפורים של אמא חזרתי כמה וכמה פעמים הביתה בוכה, אבל אני לא ממש זוכרת את זה. בתחושה שלי הרגשתי שייכת מהרגע הראשון. הייתי ספורטאית, השתלבתי באגודת השחייה בראשון לציון ואולי גם המראה שלי, שעליו קיבלתי הרבה מחמאות, עזר".
כשהתגייסה לצבא החליטה אולגה להתגייר כחלק מתוכנית 'נתיב'. "עשיתי את זה מתוך רצון חופשי, לא מתוך לחץ. עשיתי את זה כי חשבתי קדימה על הילדים שלי, רציתי להקנות להם קשר למסורת ולמנהגים בסביבה שבה הם חיים".
בראייה לאחור לאולגה, שמתגוררת היום בחולון, אין ספק: "החיים בארץ טובים ועבורי ישראל היא הבית. גדלתי פה, שירתתי בצבא, התחתנתי עם מיכאל, עולה חדש, ובני נועם נולד פה. אלה השורשים שהיכיתי פה".