משפחת נוימן: אצלנו בקליניקה
ליאור נוימן (39) אב לשניים ורופא משפחה, בעל קליניקה פרטית למבוטחי מכבי במרכז נתנאל, ואחותו ד"ר הדס נוימן (44), אם לארבעה ילדים ורופאה בכירה במערך העיניים באיכילוב, מומחית במחלות רשתית ואחראית המרפאה באיכילוב למחלות רשתית תורשתיות ולאלקטרופיזיולוגיה.
אביהם של האחים הרופאים מהנדס, אמם מורה, אך הם בחרו במקצוע הרפואה והיום הם גם עובדים יחד. "אני לא יכול לומר שתמיד ידעתי שאני רוצה להיות רופא, היו לי כל מיני חלומות, אבל ידעתי שאני רוצה לעבוד עם אנשים", אומר ליאור, "כשראיתי את הדס לומדת רפואה זה גרם לי להירתע, בגלל הלימודים הארוכים והעבודה הקשה. מצד שני ראיתי את הסיפוק והאהבה שלה למקצוע והחלטתי ללכת על זה".
איך התחלתם לעבוד יחד?
הדס: "לפני מספר חודשים ליאור הקים מרפאה פרטית בחולון ובה יש חדר של רופא משפחה קבוע וחדר טיפולים, שבו בכל יום יש מומחה אחר, כשהמטרה היא לאגד את כל הטיפולים במקום אחד. לא חשבתי לעבוד באופן פרטי, אבל כשההצעה ממנו הגיעה שמחתי מאוד. זאת היתה הזדמנות מעולה לעבוד יחד וזה כיף גדול לעבוד עם אחי. פתאום יש לנו זמן איכות יחד, דבר שלא תמיד היה מתאפשר בעבר".
גם בת הזוג של ליאור מגיעה מעולם הרפואה וכיום היא מתמחה בכירורגיה כללית בבית חולים 'שיבא', כך שהשושלת הרפואית במשפחה התרחבה. "היא מאוד עסוקה, לפעמים היא מגיעה בלילה אחרי שאנחנו נרדמים ועוזבת בבוקר לפני שאנחנו קמים, למזלי כרופא משפחה אני גמיש בשעות ויכול לאסוף את הילדים ממוסדות החינוך. ההורים שלנו בכל מקרה ממש גאים בי ובהדס. כשהוא בא לבקר הוא אומר לי שהלב שלו מתרחב כשהוא רואה את השילוט עם השמות שלנו. אבל בגלל ששמות המשפחה זהים הרבה פעמים חושבים שאנחנו זוג נשוי ולא אח ואחות".
משפחת חסן: "המהפך הגדול"
אמיר הוא הבעלים של 'פיצה פורטבלו' האהובה בבת ים, ומור אשתו מנהלת משרד של רואה חשבון. אחרי אינסוף מאבקים במשקל, מור הצליחה לעשות מהפך בגופה ובחיי בעלה וילדיה, ליאן (10) ונאורי חיים (6). "פעם שקלתי 58 קילו, הגובה שלי הוא 1.68 אז זה נראה טוב, אבל בכל הריון עליתי בערך 30 קילו ואת רובם לא הצלחתי להוריד.
"בשיא הגעתי ל־93 קילו ובשלב מסוים נמאס לי מהכל, ראיתי שהמשקל לא יורד אז הפסקתי להסתכל במראה ופרצתי כל גבול, אכלתי כל מה שבא לי ושתיתי המון אלכוהול, לא אמרתי 'לא' לשום דבר, ממטוגנים ועד קינוחים בלילה, הכל מותר. הייתי בטוחה שאין לי סיכוי עד שהגיע המהפך הגדול שלי".
בחודש מאי 2019 מור פגשה את דנה הראל, מאמנת כושר שהקימה את סטודיו DNA בבת ים, שמשלב תזונה, מוטיבציה ואימונים ומיועד לנשים בלבד, והבינה שהמהפך מתחיל קודם כל בבית. “שיניתי הכל, העפתי את כל השתייה המתוקה, את החטיפים וכמעט כל מה שיש בו קמח לבן. היום במקום קולה שותים אצלנו מים ובמקום חטיף שוקולד אוכלים פירות יבשים. אמיר עובד קשה אז לרוב בארוחות ערב זה רק אני והילדים”.
כיצד המשפחה קיבלה את זה?
"הבן שלי יותר זרם, לילדה היה קשה, בהתחלה הם ממש כעסו על זה ולא הבינו למה אני 'מענישה' אותם. אבל אחרי שראיתי תוצאות והורדתי כבר 17 קילו החלטתי לקחת את הבת שלי לקבוצת הילדים של מכון DNA והיום כבר כולם צוות. הבן שלי מעיר לי אם חלילה קניתי משהו לא בריא וכשהבת שלי מראה לאמיר את סרטוני הכושר שלנו מהמכון הוא המום שאלה אנחנו".
רק לאמיר עדיין קצת קשה, הוא עובד כל היום עם פיצות ודברים טעימים אבל גם הוא נסחף. "אני עדיין מרשה לנו פינוק פעם בשבוע", אומרת מור, "ולא מוותרת על משקה טוב בסופ”ש, אבל למדתי לשים גבולות. אני חלמתי להעניק למשפחה שלנו בית בריא יותר".
משפחת אליאב: העץ המשפחתי
ברחוב הסתת 4 בחולון פועלת מעל ל־50 שנה 'הנגרייה שלי'. הסבא אלי אליאב (80) ייסד אותה, הבן ליאור (50) המשיך את דרכו, ורק לאחרונה, הנכד שחר (22), החליט שהוא עולה על התיבה המשפחתית.
ליאור: "מגיל צעיר הייתי מסתובב בנגרייה שאבא שלי פתח בשנת 1968, זה היה הבית השני שלי. גם בחופשות מהצבא הייתי בא לעבוד כאן, בדיוק כמו ששחר היה עושה בזמן השירות שלו. תמיד אהבתי להתעסק בעץ וליצור, אבא חלם שאמשיך את דרכו. אני אמרתי לשחר שכל מה שהוא יבחר יהיה מקובל עלי, גם אם יחליט ללכת לאקדמיה, אבל הוא דומה לי, והחליט להמשיך להתעסק בעץ".
בשנת 2006, באופן מפתיע אלי הודיע לליאור כי הוא מעביר את הנגרייה על שמו, ומאז הוא מנהל אותה, אך אלי נשאר לעזור ושחר ממשיך ללמוד. אלי: "אני נהנה מהעשייה, הכי כיף לי שמגיע לקוח עם בעיה מסובכת שנראה שאין לה פתרון ואני מצליח לסייע. וזה שהבן שלי ממשיך להפעיל את המקום, זה חלום שלי שהתגשם".
קשה לעבוד עם בני משפחה?
ליאור: "לא ממש. ברור שבכל ארוחה משפחתית מדברים על הנגרייה ועל העבודה הבאה, כי לכולנו חוויות דומות. אבל בעניין המקצועי זה קצת שונה, פעם לי ולאבא היו מחלוקות כי אני הייתי רוצה להביא מכשירים מתקדמים והוא רוצה לדבוק בשיטות ישנות. אבל בדרך כלל הוא מרוצה כשאני מצליח להביא חידוש לנגרייה. אצלנו אף פעם לא רבים, רק מדברים. גם העובדה ששחר הוא בני עוזרת - אין הרבה צעירים חזקים בתחום שלנו, הרוב מבוגרים, ונדיר שתפגוש נגר מתחת לגיל 60. זה יתרון שיש לך עובד צעיר שאתה יכול לסמוך עליו בעיניים עצומות".
לשחר שני אחים נוספים, בן 25 שלומד משפטים ובן 16 שלומד בתיכון, ובמשפחת אליאב מאמינים שהם מכוונים למקום אחר, הרחק מהנגרייה. "זה נח לעבוד עם בני משפחה", אומר שחר, "הבוס לא קשוח מידי ואין חוקים נוקשים. הוא אמפטי ומבין וכמובן יותר סבלני, ובמקצוע הזה אתה חייב סבלנות כשאתה עובד עם נגר מתחיל. עצבים עלולים לגרום לחוסר ריכוז ופציעות. אף פעם לא התחברתי למקצוע אחר, תמיד ידעתי שזה התחום שלי, אהבתי להתעסק בידיים והתחברתי למקצועות טכניים".
משפחת פנסטרהיים: על רחבת הריקודים
דניאל (29) וסתיו (28) הכירו בתחרות ברייקדאנס, כששניהם היו רקדנים בתחילת דרכם. "מיד מצאנו חן אחד בעיני השנייה", נזכרת סתיו, "אבל הוא היה צעיר ועדיין לא מוכן לקשר רציני אז נשארנו חברים טובים. בגיל 19 הוא אמר לי שהוא רוצה לנסות עוד פעם, האמת שקצת חששתי ולכן לא הסכמתי לפגוש את ההורים שלו במשך שנה, אבל בסופו של דבר הכל הסתדר ואחרי שלוש שנים התחתנו".
לאחר החתונה הבינו השניים, שחובקים שני ילדים, בן (5) ורון (שנה), שהם חולמים על עתיד עם יציבות כלכלית ושגרה והחליטו לוותר על חלום הריקודים. "באותה תקופה שנינו לימדנו ריקוד ילדים בסיכון ותלמידי תיכון, אבל כל אחד בדרך שלו הבין שהגיע הזמן לשנות כיוון. באותה תקופה דניאל כבר ייצג את ישראל בתחרויות בינלאומיות עם אסף גורן, ממש אהבנו את התחום, אבל הבנו שאנחנו רוצים תא משפחתי עם יכולת כלכלית וביטחון תעסוקתי והחלטנו ללמוד, דניאל למד מדעי המחשב ואני למדתי משפטים. היום שנינו עובדים בהייטק".
איך רקדן בלב מצליח להתייצב במשרד כל יום?
"יש געגוע לקצב ולחופש, זאת גם היתה תקופה שונה שבה חזרנו לבית שהכל נקי בו, הבגדים מכובסים ומישהו אחר מבשל לך, אלו חיים שונים וחסרי דאגות. אבל אנחנו עדיין רוקדים להנאתנו, לפעמים גם קצת מלמדים. יש לנו בית ממש שמח, תמיד יש מוזיקה וריקודים ואנחנו מאוד אוהבים ללכת לפארק עם הילדים ולרקוד איתם, בן כבר מחקה את כל התנועות שלנו וחולם להיות רקדן. ההורים שלנו מאוד חששו לעתיד שלנו והעדיפו שנמצא עבודה טובה אבל אנחנו מעודדים את בן לחלום, שהילדים יגשימו כל שאיפה שלהם והעיקר שיהיו בריאים.
"לנו באופן אישי אין חרטות שלא הפכנו את זה לקריירה, אני אדם מאוד ריאלי. זה תחום כיפי ומעניין אבל יש בו המון סיכונים, כולל פציעות, וזה לא פשוט, אני מרגישה שהמשכנו לשמר את הוויב של רקדנים ומשלבים את זה טוב עם הייטק".
