הישרדות יומיומית, רעב, מנוסה או חשש לגורל בני משפחתן. כילדות הן מעולם לא ביקרו בגן ילדים, אך דווקא עכשיו, כשהן בעשור השמיני והתשיעי לחייהן, הן חוות תיקון. רבקה דורון, אנה סטטיה, אסתר שם טוב, טובה פלד, חסידה שיזף וטובה אלג'ם, מתנדבות בימים אלה בגני ילדים בחולון וחוות לראשונה את החוויות החינוכיות הראשוניות אותן פספסו בגיל הרך.
המתנדבות בגניםהמתנדבות בגנים
המתנדבות בגנים
(צילום: קובי קואנקס)

לגדול בשכונה

דורון (75), עלתה לישראל ממצרים והשתלבה במערכת החינוך רק בגיל בית ספר; סטטיה (78) גדלה במצרים בכפר בו לא היו מוסדות חינוך והיא עלתה לארץ רק בגיל 16; שם טוב (83) התגוררה במושב בו לא היה גן ילדים, פלד (77) עלתה מרומניה בגיל שש, למדה יומיים בכיתה א' ואז עלתה לכיתה ב'; שיזף (74) גדלה בתל אביב, בימים בהם היה מחסור במקומות בגני ילדים ואלג'ם (85) נולדה בבודפסט, כשחבריה הגויים הלכו לגן הילדים היא נאלצה להסתתר עם משפחתה מהנאצים וללמוד בסתר את מה שהוריה יכלו ללמד אותה.
"אל תכתבי שאנחנו זקנות בגן ילדים כי אני עדיין צעירה ורעננה ורואים עלי", מודיעה בחיוך דורון, ואכן נראה כי עם כל הכבוד לגיל, לשישיית המתנדבות אין שום כוונה להזדקן בשקט, הן מתרוצצות עם הילדים, מצחקקות על מתקני המשחקים ובאופן כללי נהנות מהאווירה שמקיפה אותן. "אנחנו גדלנו במצרים בימים שהשכונה גידלה אותנו", אומרת סטטיה, "כל השכנים והחברים היו משחקים יחד בחוץ, אף אחד לא הלך לגן ילדים, לא הבנו מה אנחנו מפספסים".
גם עבור שיזף המושג 'גן ילדים' היה זר: "אני ילידת הארץ אבל כשהגיעה העת ללכת לגן פשוט לא היו מוסדות חינוך בתל אביב. המדינה היתה עסוקה בהישרדות, במלחמת השחרור, נמלטנו לאיזור יפו, לאף אחד לא היה זמן לחשוב על הקמת גנים. כשגדלתי התנדבתי בגנים של הנח"ל, שם ראיתי לראשונה מה זה גן ילדים".
המתנדבות בגניםהמתנדבות בגנים
המתנדבות בגנים
(צילום: קובי קואנקס)

חוויה מתקנת

שש המתנדבות מגיעות אל גני הילדים במסגרת פרויקט זה"ב בגן של תנועת של"מ (שירות לאומי למבוגר) מבית החברה למתנ"סים הארצית. הן חלק ממערך גדול יותר של פנסיונרים שמלמדים ילדים על זהירות בדרכים.
היום אתן מפצות על הימים שלא חוויתן גן ילדים?
שם טוב: "אפשר לומר שהפיצוי הגיע כבר בשלב הילדים והנכדים שלנו. כשהילדים שלי הלכו לגן שמחתי אבל כשהנכדים הלכו כבר ממש התרגשתי. לראות אותם מתחילים ללמוד בגיל כל כך צעיר זה לא ברור מאליו".
אלג'ם, ניצולת שואה מבודפסט, מתקשה להחזיק את הדמעות: "יש לי חמישה נכדים והם לא מבינים למה אני כל כך מתרגשת בכל פעם שהם מתחילים משהו חדש. אבל בשבילי לראות את הנכדים שלי זוכים להשכלה במדינת ישראל זה לא דבר מובן מאליו. כשאני הייתי בגיל גן הייתי בכל שנה בארץ אחרת. אמנם לא הבנתי את גודל הסכנה אבל הנאצים כבר הגיעו לבודפסט ואנחנו ברחנו ממקום למקום. היינו עסוקים בהישרדות ומדי פעם ההורים לימדו אותי דברים. היום הנכדים שלי לא עסוקים בלברוח, הם עסוקים בלשחק, בלהיות ילדים כמו שאני מעולם לא הייתי. כשעלינו לארץ כבר הייתי בת 14, אבל תמיד נשארתי הילדה השונה, זאת שחיה אחרת וגם נראית אחרת כי באנו מאירופה עם עגילים ומראה שונה. אז הוצאתי את העגילים כי רציתי להיות ישראלית כמו כולם וזה גם מה שאני רוצה עבור נכדיי, שיהיו כמו כולם ולא ירגישו חריגים".
פלד מספרת על מציאות קשה כילדה בצל מלחמת העולם השנייה: "ברומניה היה פוגרום גדול, אבי ואחי בקושי שרדו, אבי נשלח למחנה כפייה למשך ארבע שנים עד שנמלט, ואני התחבאתי עם אחי ואמא במערה בכנסייה. כשמדברים על גן ילדים אני חושבת על בובות ומשחקים, אבל בגיל שלהם אנחנו בעיקר חשבנו על מה נאכל כי לא היה אוכל במסתור. בכל יום אמא היתה יוצאת לשוק לחפש איך להאכיל אותנו, ובכל יום חזרה עם מה שמצאה וזה היה מספיק. אני זוכרת את עצמי מגרדת סיד מהקיר מרוב שהייתי רעבה. היום יש לי חוויה מתקנת, אני לא יכולה לראות ילד שלא אוכל, הילדים שלי ידעו שאצלנו בבית לא זורקים אוכל. בהתחלה בעלי לא היה מבין למה אני מתעקשת, אבל אני יודעת מה זה מחסור, אני יודעת מה זה ילד רעב ואני לא מוכנה לראות שמזלזלים באוכל. ילד צריך להיות שבע, רגוע ומאושר".
מה אתן עושות בגן הילדים?
דורון: "התכנים שלנו מתמקדים בזהירות בדרכים אבל זה הרבה מעבר. אנחנו עוזרות לילדים ביצירות שלהם, מעודדות אותם כשהם עונים נכון ועוזרות בגן. אני עובדת עם גננת שיותר צעירה מהנכדה שלי, זה מכניס לי נעורים לחיים".
המתנדבות בגניםהמתנדבות בגנים
המתנדבות בגנים
(צילום: קובי קואנקס)
סטטיה: "אנחנו מחבקות המון. מעבר לתפקיד שלנו אני תמיד מנסה לדבר עם הילדים בגובה העיניים, כי אני יודעת שהם רואים בי סבתא ויותר קל להם להיפתח אלי. כשאני משוחחת עם ילד לבד, לא מול כולם, פתאום יוצאים ממנו דברים מפתיעים. רק לאחרונה היתה לי בגן ילדה מאוד כועסת, בשיחה אישית הבנתי שאמא שלה עומדת ללדת תינוק והילדה מאוד רצתה תינוקת, זה ממש השפיע עליה. ברגע שהבנתי מה עומד מאחורי הכעס שלה היה לי יותר קל לנחם אותה וגם להסביר לה את המצב".

לסגור מעגל

רכזת המתנדבות, הניה אלון, שנולדה וגדלה בחולון דווקא ביקרה בגן הילדים בצעירותה. במשך שנים היא עסקה בתחום החינוך ובתפקידה האחרון שימשה כמנהלת שירותי חינוך ורווחה במינהל החינוך בעיריית חולון.
כשיצאה לפנסיה החליטה להמשיך להיעזר בכישוריה כדי לעשות טוב ואת המיזם בחולון היא הקימה במסגרת פרויקט זה"ב.
אלון. משפחה שנייה עבוריאלון. משפחה שנייה עבורי
אלון. משפחה שנייה עבורי
(צילום: קובי קואנקס)
אך למרות שלא חוותה את החיסרון בגן כילדה, גם היא הגיעה למיזם מתוך סיפור אישי מרגש: "את ההצעה קיבלתי ממנהלת התוכנית הארצית, רונית רביב, עם פרישתי לגמלאות. הנושא של זהירות בדרכים מאוד קרוב ללבי כיוון שאישי המנוח עבר תאונת דרכים קטלנית לפני 26 שנה ונותר נכה עד לפטירתו לפני שנתיים. במהלך השנים שדרגנו את התוכנית, יצרנו פעילויות בתחום היצירה, השיר והסיפור כאשר הילדים תמיד נשארו במרכז ולנגד עינינו. יש לנו המון פעילויות נוספות, כמו השתתפות בעדלאידע, הדרכות, סיורים לימודיים, ביקורים באתרי תרבות וכמובן מפגשים חגיגיים.
"המתנדבים הם כמו משפחה שנייה עבורי, יש בהם מסירות וסיוע לאין קיץ ולמרות שיש לי ניסיון של 45 שנה בהתנדבות, אין ספק שהמיזם הזה הוא הפנינה שבכתר. לכן כשהבנתי שכל כך הרבה מתנדבות מעולם לא חוו את מה שהן מעניקות ומעולם לא ביקרו בגן ילדים בגלל כורח הנסיבות, זה נגע ללבי וזאת כנראה דרך נוספת שלהן לסגור מעגל ולתת מעצמן".