"בשר זה לא אוכל". לא ברור למה נזכרתי במשפט האומלל הזה, שליווה את שנות ילדותי, דווקא בארוחת הצהריים שלי ב"מאפיית שבטי ישראל" בקרית גת.
בעצם, אולי דווקא כן. ייתכן שכל הבצקים והלחמים שסביבי החזירו אותי לימים שבהם היינו אמורים להסתפק בליטרת הבשר שקיבלנו לארוחת הצהריים, כי מעולם לא היתה תוספת, ותמיד כשביקשנו עוד היינו נענים בתשובה שבשר זה לא אוכל. ואם אתה רעב? אז תאכל לחם.
שלא כמו אז, כיום אני דווקא מבין היטב מאיפה זה הגיע. ככה הם גדלו: בשואה, בצנע, בימים שבשר היה לחלוטין מותרות. וגם כיום, כשקילו עוף עולה להם שקל אחד ברמי לוי, הם ממשיכים להתנהג אותו הדבר. שריטה עמוקה לא מגלידה לעולם.
לכן עבורי יש כנראה משהו מרגיע בלאכול ארוחת צהריים במאפייה, כי רעב אני לא אשאר. תמיד יש לחם טרי על המדפים - ואם אין לחם נאכל עוגות.
בסניף של "מאפיית שבטי ישראל" שנפתח זה לא מכבר ברחוב גאון הירדן שבשכונת חב"ד אמנם אין בשר, אבל יש שקשוקה נפלאה למראה וריחנית למשאף והמון באגטים טריים לבחירה להניח אותה בתוכם.
בנוסף היתה לי הרגשה שגם אם אשאר רעב אף אחד לא יאמר לי כאן "שקשוקה זה לא אוכל", וגם אם יגיד הרי שב־20 שקלים לבאגט עם שקשוקה אוכל לקנות עוד אחת.
אתם יודעים מה? עוד שתיים אפילו, הרי ברור שלי אין חסכים ושריטות מהילדות.
אמץ נער גבעות
האמת היא שלא הגעתי לשם לאכול שקשוקה. חשבתי יותר על חביתת ירק או טוסט, אבל נער הגבעות שעמד מאחורי הדלפק הדביק אותי בהתלהבות שלו לגבי השקשוקה ולא רציתי (או שמא לא הייתי מסוגל) להגיד לו לא.
"אז מה החלטת, אבא?", הוא שאל אותי מחויך, יודע מראש את התשובה.
"שקשוקה", זרמתי איתו.
"באהבה. בבאגט כמובן?", הוא המשיך לעצב את המציאות הקולינרית שלי.
"ברור", חייכתי אליו, לא מרגיש מוזר בכלל שנער גבעות מחליט עבורי.
"לשים לך חריף, אבא?".
מעולם לא פיללתי שילד שלי יהפוך לנער גבעות, אבל היה ברור שכרגע יש נער גבעות שזקוק לאבא, למדריך רוחני, למישהו שיענה לו כבר על השאלה. אז המשכתי בזרימה: "ברור, תשים חריף".
"באהבה".
"תיזהר עם החריף", הזהיר אותי הבחור השני, שבדיוק הוציא פיצה מהתנור, "זו שקשוקה מרוקאית. היא כבר ככה חריפה".
"לשים לך עוד משהו על השקשוקה, אבא?".
"מה פתאום?".
"כל הכבוד", אמר הבחור עם הפיצה והביט בי בהערכה, "שקשוקה אוכלים ככה. כל המוסיף גורע".
אין בעד מה
כמי שזקוק לחיזוקים חיוביים על בסיס שעתי, לא רציתי לאבד מההערכה של הבחור אז אפילו לא ביקשתי להוסיף שתייה לבאגט־שקשוקה, כי לא הייתי בטוח שזה גורע.
אז אמנם היה לי חריף, אבל גם טעים בצורה בלתי רגילה. וזו לא רק השקשוקה עם הביצים ורוטב הפלפלים, העגבניות והבצל, זה גם הבאגט הנפלא ששימש כבית לשקשוקה המצוינת הזו והבטיח סל קליטה פריך מצד אחד ורך מצד שני.
ארבעה שולחנות לסועדים אקראיים יש מחוץ ל"מאפיית שבטי ישראל", על כל שולחן מפיות וסלסילה עם שקיקי מלח ופלפל.
זו אמנם לא חוויה אסתטית במיוחד לשבת מול בלוקים מתקלפים ששלטי "למכירה" המתחרים בשלטי בחירות של אגודת ישראל מפארים אותם, אבל אם אתה מתרכז בבאגט שמולך אז כל מקום הוא מקום טוב לאכול בו שקשוקה.
האלמנטים הדתיים הם בלתי נמנעים בשכונה כזו, ולצד הכיור לנטילת הידיים יש גם עמדה להנחת תפילין. אפילו על מכונת הגלידה האמריקאית רשום בגדול "תודה, אבא", מה שבשכונה חילונית היה יכול אולי להסביר לילדים למי עליהם להודות על שקנה להם את הגלידה אבל בשכונת חב"ד מדובר בהודיה אחרת לגמרי.
כדי להשלים את התפאורה נכנסים ויוצאים בחורי ישיבה ואחד מהם אפילו מתיישב לא רחוק ממני, לוגם קפה קר ואוכל בורקס גבינה.
העונה הקרה
אם כילד תחילת החורף בישרה עבורי כי יש סוף סוף קרמבו על המדפים, הרי שבשנים האחרונות זה סימן עבורי לסופגניות הראשונות לעונה.
אז כן, החורף בפתח - ואולי הסיבה שהסופגנייה ב"מאפיית שבטי ישראל" היתה מעט קשה, יבשה ודחוסה נובעת מכך שאנחנו עדיין לא בעונה, ולקראת דצמבר יגיעו סופגניות מעט יותר רכות ובשלות.
אבל הקפה היה טוב, וסופגנייה קשה תמיד יכולה להתרכך מעט כשהיא נטבלת בקפה חם. חוץ מזה, סופגנייה זה לא אוכל.
מראה מקום:
"מאפיית שבטי ישראל", רחוב גאון הירדן 41, קרית גת
טלפון: 08-9391814
שעות פעילות: א'-ה' 7:00-23:00
פסקול: מוזיקה חסידית
תג מחיר: באגט שקשוקה - 20 שקל, קפה הפוך - שבעה שקלים, סופגנייה - ארבעה שקלים; סך הכל: 31 שקל
