ממש לפני שכבים האורות בהיכל התרבות, מודיעים לנו שהערב - אסור לצלם. מי שייתפס מפר את ההוראה, יקבל דלי מלא נוזל דלוח על הראש. ממש מראים לנו את הדלי המדובר. ואז האורות כבים- ועל המסך מוקרנים קטעים ממערכוני "הקרקס המעופף של מונטי פייתון". זה לוקח כמה דקות - ואז הוא עולה. כל המאה תשעים ושבעה סנטימטרים שלו נכנסים אל הבמה לקול ה-סטנדינג אוביישן המקדם את פניו- שעליהם חיוך שכולו באזיל. ההילוך שלו בוטח (הוא מתגאה בכל הזדמנות בשתי הברכיים החדשות שלו) אבל זהיר; בכל זאת או-טו-טו בן שמונים. הוא לובש ג'ינס וז'קט- שמתחתיו טישרט שלא מנסה בכלל להתמודד עם הכרס הענקית שטיפח קליז במשך השנים. הוא מתיישב בכסא גבוה ועל המסך מאחוריו עולה תמונת קברו שלו, עם ציון השנים 1939- ?. ככה זה כשהמופע שלך נקרא: "הזדמנות אחרונה לראות אותי לפני שאני מת".
כשהקהל נרגע וג'ון קליז מתחיל לדבר, זה כאילו שהתחיל פרק של 'פולטי'. "כאלה תשואות", הוא כאילו סח לעצמו, "אצטרך לתת פה הדרן בהתאם"...הוא מברך אותנו לשלום ופונה אלינו כ- Jewish People. נו טוב, לא ציפיתם ממנו להיות פוליטיקלי קורקט. ברור שלא. וקליז גם מתייחס לזה ומסביר שזה הדבר האחרון שאנחנו יכולים לצפות ממנו הערב. ואז - הוא מארגן קריאה בקול רם של כמה משפטים הומוריסטיים המוקרנים מאחוריו - על ידי כל הקהל.
ג'ון קליז ממשיך ומסביר לנו למה, בגילו המופלג, הוא צריך להסתובב בעולם, ולהגיע אפילו למקומות מיותרים שפעם היו תחת שלטון המנדט. כסף, אלא מה. שלוש פעמים התגרש ג'ון קליז, ודמי המזונות הורגים אותו. וכדי להמחיש את זה, מוקרנת על המסך דמות אשה המושכת כמות גדולה של מזומנים. בתי מלון, אם כן, הם היכן שקליז מבלה חלק גדול מחייו - ויש לו לא מעט בדיחות וסיפורים עליהם. הקהל, המורכב ממי שגדלו בזמן אמת על "בריאן כוכב עליון" או "הגביע הקדוש"- או כאלה שגילו אותם מאוחר יותר, מגיב מצוין.
מול מקום מושבו של קליז במרכז הבמה, ניצב טלפרומפטר ועליו הטקסט שלו. משני צדי האולם מרצדים שני מסכים נוספים. האמת היא שהוא כמעט ולא נעזר בהם, והם שם כסוג של גיבוי לשעת חרום. "הזכרון שלי כבר לא מה שהיה" הוא אומר, וגם להצהרה הכנה הזו, מגיב הקהל בצחוק.
ואז - פורץ אחד מהסדרנים אל מרכז השורה הראשונה - ושולף ממושבו צופה מפוחד. הסדרן גורר את הצופה ומעלה אותו על הבמה. מסתבר שדלי מלא מים דלוחים המוצג במערכה הראשונה- יורה במערכה השניה. ג'ון קליז מניף את הדלי ושופך את תוכנו על מי שבאותו רגע מתברר, אינו צופה תמים, אלא סטטיסט של ההפקה, ובעצם הכל-הצגה. וזה מוזר. נכון שיש לקליז הומור שהוא עצמו מכנה כ"טפשי" ושהיה המון 'נונסנס' חינני במערכוני ובסרטי 'מונטי פייתון' – אבל האפיזודה הזו נראית מיותרת. מה גם שהיא גוררת הפסקה של עשרים דקות בשביל לנקות את הבמה.
אני יודע שהמזנון צריך להרוויח. אבל הפסקה מאולצת במופע מסוג כזה, קוטעת את המומנטום והזרימה הטבעית שלו.
כשההפסקה נגמרת, קליז חוזר למקום מושבו במרכז הבמה וממשיך. בשלב הזה אנחנו כבר יודעים שלא באנו לערב סטנדאפ. מצד שני, למרות שלקליז יש מיקרופון 'מדונה', זו גם לא הרצאה ב'טד'. אנחנו במופע 'מספר סיפורים'. קליז שופע סיפורים, אנקדוטות ובדיחות על "אחורי הקלעים" של יצירת מונטי פייתון והמלון של פולטי. העניין הוא, שקליז קם ממושבו בכל כמה דקות ופוסע אל ירכתי הבמה, כדי לא להסתיר לקהל בזמן שעל המסך מוקרן ה-VTR הרלבנטי לסיפור. וזה חוזר חלילה ובשלב מסוים קצת מעצבן. בשביל הקטעים האלה, יש את 'יוטיוב'. הייתי מעדיף שקליז ידבר ללא הפסקה במקום לקטוע את דבריו בגלל קטעים מצולמים. המלון של פולטי ומונטי פייתון היו הברקות של גאונים. הם נחשבים כבר היום לקלסיקות של הומור בריטי במיטבו (תרשו לי להתעלם מ"דג ושמו וונדה") – אבל מאז, רוב חברי החבורה המוכשרת שקליז נמנה עליה, שבתה מיצירה. טרי גיליאם הוא כיום במאי מקורי, טרי גיליאם עשה בזמנו סדרת דוקו מעניינת; אבל איש מהיוצרים המיוחדים האלה לא ניפק חומרים חדשים, מלבד האיחוד שלהם לפני כמה שנים, שלא אתפלא אם קליז היה יוזמו הנלהב, בגלל גרושותיו. אז זה טבעי שהערב יוקדש לאותם הימים, אבל כאמור, הייתי שמח לקבל עוד ג'ון קליז, ופחות קטעי ארכיון. אחרי הכל, זו ההזדמנות האחרונה לראות אותו "לייב", לא?
מכאן קליז ממשיך להדגים חוסר התחשבות ב'פוליטיקלי קורקט' ופוצח בסדרה של בדיחות אתניות: על מכסיקנים, על אירים, גרמנים, ואיך לא-על יהודים. הבדיחות קורעות באמת ובנימה שמחה זו מגיע הערב לסיומו. לא לפני שקליז ממצה את נושא המוות הנושב משמו של הערב, ומספר לנו איך, סטטיסטית, כך וכך מאתנו ימותו בגלל התקף לב, איזה אחוז מהקהל ימצא את מותו ממחלת הסרטן, וכמה מאתנו פשוט יתאבדו: "והם יודעים על מי אני מדבר". וכדי להמחיש לנו, הוא מקים ממקומם יושבי שורות שלמות, כדי שנחוש את המספרים. ג'ון קליז עושה צחוק מהמוות - ואנחנו נהנים מכל רגע. "אל תדאגו", הוא מבטיח, "אני אלך הרבה לפניכם".
קליז לא מקיים את ההבטחה להדרן אבל יורד מהבמה קורן משמחה אמיתית. שלושת הגרושות שלו ישמחו גם כן: זו הופעה ראשונה מתוך שלוש, שכולן סולד אאוט, בהיכל התרבות שלנו, היהודים.
