אם אתם הולכים להופעה הבאה של רותם כהן, תעשו לעצמכם טובה וקחו מרחק מהבמה. כמה דקות אל תוך השיר הראשון הבנתי שלשבת ליד גדודי המעריצות שלו זו טעות גדולה במיוחד, אחרי שצעקו כל מילה ותו אל תוך האוזן שלי. אחרי כמה שירים הן קמו אל קדמת הבמה, מפרקות את שורת הכיסאות בהאנגר 11, והכול כאילו נפתח לפניי.
בשביל השואו האמיתי של כהן צריך ללכת לאחור, לעמדת תצפית שתאפשר לכם לראות את הבמה כולה, את ההשקעה הגדולה ואת הזמר שבהמשך הערב התפוצץ על הבמה. כהן הביא איתו רגש אמיתי, תחושה של "לא מאמין שזה קורה לי", שהפכה את המופע כולו לאותנטי, סיפורים מבית אבא ואימא בלוד ("לכסות אותך" המרגש), הסבר לכל שיר, ולעתים גם תחושה קלה של דביקות יתר. במבט כולל עמד שם אמן אמיתי, כזה שמכבד את הקהל שבא לראות אותו, שרוצה לסחוף אותו אל תוך היצירה שלו ולתת לו הרגשה של שותף לדרך.
כהן דילג במשך כשעתיים של הופעה באמנות מרשימה בין תדמית הרומנטיקן ("אל העולם שלך", "מפריז עד ליפו"), המאהב הלטיני ("כל כך יפה לך"), הגבר הממזר ("גם אני", "זה לא את זה אני"), שרף את הבמה עם "דסמר בואנו", שנתן גוון לטיני לערב המשובח, הפתיע עם מגי אזרזר שהגיחה מאי שם ל"אקוט שרי", וגם נשא נאום נרגש בהדרן שבו דמע וכבש את הלבבות, אחרי שהוכיח שלמרות הכול, גם הוא זוכר את המשפט הפשוט של "דע מאין באת", ולא שכח להודות לכל מי שתרם להצלחתו, מקטן ועד גדול.
כהן הגיע אל המופע הזה מבושל היטב. הוא אחד ממובילי הגל הלטיני בישראל, ודומה כי הוא באמת מאמין במה שהוא עושה וחף מכל פוזה מיותרת. שני אלבומים טובים מאוד כבר באמתחתו, שלישי יצא בחודש הבא, שואו מהודק שבנוי היטב, מינון נכון של שירים קצביים לצד שקטים, וצבא של מעריצות שרק מחכות למוצא פיו.
יש הרואים במופע מסוג זה נקודת שיא, אבל עבור כהן מדובר רק בהתחלה, בנקודת זינוק אל עבר קריירה מצוינת, שבבסיסה היכולת שלו לשים את הרגליים על הקרקע על אף ההצלחה. את השאר כבר תעשה המוזיקה המשובחת שלו, וכשיש לך מה להציע, השמים הם הגבול.
החמישיה
שימו לב לטיפקס שחוגגים 20 שנה לנשיקה לדוד ב־10 באוקטובר באמפי באשדוד, בירת התרבות החדשה של ישראל.
וגם בחולון יחגגו ב־7 באוקטובר בחיבור מיוחד בין מאור כהן למוניקה סקס בפאב "אוסקר ווילד" האירי.
לירון עמרם לא הצליח להיכנס למצעדים עם "חלום ישן", אבל תקשיבו לפלא "ים של דמיונות" המעולה שלו.
נתי לוי חוזר עם "להיכן שלא אלך" היפהפה, שמלווה בקליפ מרגש ומשובח שביים והפיק יקיר ונה.
אמנם ישן, אבל ברוח היום הכי קדוש בשנה, תרשו לעצמכם להתענג על "יום כיפור" של תומר ישעיהו.
סינגלים: הנשמה של טייב
עידו ונה — הלכת מכאן. זה יפה לספר על אהבתו לבחורה, ומצד שני לחשוף שהיא זו שעזבה אותו — אבל הוא בכל זאת עובר ברחוב שלה, רואה את האוטו שלה ומוכן לתת לה צ'אנס נוסף. הביצוע הטוב מכפר על הכול, גם אם יש חורים בעלילה.
גילי יאלו — selam. גרוב מטורף של יאלו, ביצוע מהפנט וקצב סוחף שמשלב את כל העולמות בצורה מושלמת ובשפה האמהרית. נכון שזה גורם לזוז, אבל אולי היה שווה לשבץ גם תרגום בעברית כדי שיתחברו יותר? אולי.
גילי ארגוב — זיכרון אביב בתוכי. לפני כמה חודשים היה לארגוב שיר בשם הילד בתוכי, עכשיו גם זיכרון אביב בתוכו? כך או אחרת, מדובר בשיר חלש, בהפקה ירודה, ורק הקול הסדוק של גילי עוד מזכיר משהו להתגעגע אליו.
יובל טייב — הנשמה. אחרי שחידש את "ילד גדול", טייב ניגש לעוד קלאסיקה של אלי לוזון ומנסה לתת בה סימנים בעיבוד עשיר. לא מובן למה הלחן עדיין "טורקי" ומדוע טייב מתאמץ לרגש בשיר שכולו רטט אחד גדול, כמו שתעיד גרסת המקור, שלא נס ליחה.
דניאל הראל — שלוש נקודות. זה נפתח בבום עם קצב ערבי, ואז מקבל נחיתה אל שירתו השובבה של כהן, ששר את המילים של דודו אהרון ואבי אוחיון, לא תמיד באופן יציב. שיר שעושה שמח, חפלה וכפיים, לא יותר.
שירה אורן — אעופה אשכונה. כמה ביצועים יש לשיר הזה, והנה גם אורן מביאה את שלה. זה נשמע טוב, אבל באמצע קצת הולך לאיבוד בעלייה לא מובנת לגבהים, אבל אורן מתעשתת ונוחתת. סך הכול נחמד, אך נעדר תחושת קדושה, כיאה לשיר של רבי יצחק אבוחצירא.
