"סליחה, יכולה עוזרת לי?", שאלה אותי בעברית שבורה ובמבטא אמריקאי כבד בחורה צעירה באחד מביקוריי בסופר השכונתי.
"אנסה, מה את צריכה?", ראיתי את ההקלה על פניה כשהשבתי לה באנגלית.
"אני לא יודעת לקרוא עברית", הסבירה במעין התנצלות. "אני לא מבינה מה כתוב".
הסברתי לה, היא הניחה בעגלה את הלחם המיוחד שחיפשה והמשיכה בדרכה. גם אני המשכתי לדחוף את עגלת הקניות שלי בין מדפי הסופר העמוסים. ובדיוק אז חזרה אליי התמונה מאותם ימים, כשעמדתי מבולבלת מול המדפים בסופרמרקט הענק במדינה האירופית שבה התגוררנו. האנגלית הייתה שגורה בפי, אבל שפת המקום עדיין לא, מה שזימן סבך של טעויות. שוחחתי עם בתי הקטנה, שישבה בעגלה, ושיתפתי אותה בהתלבטויות ובתסכול של אי־הבנת הכתוב על המוצרים.
"צריכה עזרה?", נשמע לפתע קול בעברית.
הסתובבתי במהירות. מאחוריי עמדה בחורה צעירה, לא מוכרת, מחייכת.
"איך ידעת?", השבתי בשאלה.
"אני עוקבת אחרייך כבר כמה דקות ונזכרת בעצמי. גם אני התנהגתי כך עד שלמדתי את השפה. אז באתי לעזור. נעים מאוד", הושיטה את ידה, "יפעת".
העברנו שעה קלה יחד: יפעת, בתי הקטנה ואני. בסבלנות רבה עצרה איתי ליד כל מוצר שחיפשתי, הסבירה והמליצה. בין לבין סיפרה שהיא לומדת, עובדת ומתגוררת לבדה. על שאלותיה עניתי, בדיעבד, לא בתחכום רב. סיפרתי שבעלי עובד במחלקה המשפטית של משרד החוץ. כמובן, לא נידבתי את שמו ואת שם המשפחה. זכרתי את האיסור וניסיתי להישמע בתשובותיי אמינה ככל האפשר.
רגע לפני שנפרדנו לדרכנו ביקשה יפעת את מספר הטלפון שלי כדי שניפגש שוב. מצד אחד שמחתי לפגוש ישראלית במקום החדש, הזר והמנוכר. מצד שני, כללי הארגון הנוקשים, שאסרו בין היתר לתת פרטים מזהים כמו כתובת ומספר טלפון, עמדו לפניי. הסברתי ליפעת שרק הגענו, שעדיין אין לנו טלפון מחובר. "קחי את המספר שלי", אמרה. "אוכל לעזור לך בדברים רבים".
חזרתי הביתה בתחושת הקלה ושמחה, בעיקר על שמצאתי חברה מקומית, ישראלית, שתסייע מדי פעם להפיג את תחושת הניכור והבדידות.
בסוף אותו שבוע חזר ג' הביתה מאחד ממסעותיו. בערב, כשהסבנו לשולחן השבת, כשהנרות דלקו ואווירה של בית עטפה אותנו, שיתפתי אותו. "אין לך מושג כמה קשה להסתדר בסופר, מזל שפגשתי במקרה את יפעת, והיא עזרה לי למצוא את מה שאני צריכה".
"את מי?", נשא אליי את עיניו בשאלה. מבטו לא ממש חייך אליי.
"יפעת. היא במקרה הייתה שם, ראתה שאני מתלבטת ולא יודעת את השפה והציעה את העזרה שלה. היא סיפרה שהיא חיה פה כבר כמה שנים, לומדת ועובדת, ואמרה שתשמח שניפגש שוב".
"נתת לה את מספר הטלפון שלנו?", שאל ג' מיד כשהוא דרוך כולו.
"לא. היא נתנה לי את שלה".
"תגידי, את שומעת מה את מספרת?", שאל ג' בקול קשה והניח את המזלג. "מאיפה את יודעת שמה שהיא סיפרה לך הוא נכון? או שאת תמימה או שאת באמת לא מבינה את המציאות שבה אנחנו חיים".
ג' נראה מוטרד. לבי החל לדפוק במהירות. תחושה של פחד התגנבה. "למה נראה לך שהיא תשקר?", הקשיתי עליו. "חוץ מזה, אפשר להמשיך לדבר על זה אחרי הארוחה?"
"מה קורה איתך, יעל?", שאל ג' לאחר שהבנות נרדמו. "אני יודע שקשה לך, שאת מרגישה בודדה, אבל סיטואציה כזאת יכולה להיות מסוכנת לי ולכולנו. תחשבי", המשיך בהיגיון פשוט, "אולי היא לא הייתה במקרה בסופר? אולי רק רצתה לקבל ממך פרטים? ואולי בחנו אותך?
"אנחנו צריכים לשקול כל פגישה וכל שיחה. את לא יכולה סתם כך להיפגש עם זרים ומקומיים, גם אם הם דוברי עברית. תצטרכי להעביר את הפרטים שלה לבדיקה ואז תקבלי תשובה מי ומה היא ואם מותר לך להיפגש איתה. ודאי שלא לרמוז לה אפילו איפה אנחנו מתגוררים", סיכם, נשק לי ופנה להכין לשנינו תה צמחים.
עד שהתה הגיע ניהלתי עם עצמי דיאלוג פנימי נוקב. "יעל, את כזאת נאיבית עד שלא הרגשת שפשוט בחנו אותך?", אמר קול אחד. "זהו, התחלת עם הפרנויה ותסביך רדיפה? הרי ראית אותה ודיברת איתה, והיא נראתה אמינה ובאמת רצתה לעזור. למה לחשוד בכשרים?", שאל הקול השני.
למותר לציין שלא התקשרתי ליפעת. לא פגשתי אותה שוב בסופר בביקוריי הבאים, מה שהביא אותי לחשוב שאולי באמת ג' צדק, ומשהו בפגישה ההיא לא היה מקרי.
ואז זה הגיע: כחצי שנה לאחר ה"אירוע" טיילתי לבדי באחד הרחובות כששמעתי פתאום קול מוכר. "יעל, מה שלומך? איך את מסתדרת עם השפה?" שאלה יפעת, שלפתע, משום מקום, עמדה מולי. "זיהיתי אותך מרחוק", המשיכה.
"הכול בסדר", השבתי ביבושת.
"זה בסדר", חייכה אליי. "ידעתי שלא תתקשרי אליי. אל תרגישי שלא בנוח. אם בכל זאת תרצי, מספר הטלפון שלי לא השתנה. אגב", המשיכה, "תראי, בפינת הרחוב הזה נפתח בית קפה חדש. ממליצה עליו בחום. להתראות", חיבקה אותי ופנתה לדרכה.
על הפגישה הזאת בחרתי שלא לספר לג', אבל עבורי, מאז ועד היום, היא הייתה בסיס לשאלה ותהייה, ללא תשובה. האם אכן יפעת היה שמה האמיתי? האם היא הייתה חלק מבדיקות פתע שעורך הארגון ל"נשים של" כדי לוודא שהן שומרות על כללי הבטיחות הנדרשים? ואולי באמת הייתה עוברת אורח תמימה שכל רצונה היה לעזור לי ופספסתי כך חברה?
לא פגשתי עוד את יפעת עד לחזרתנו ארצה, לא בסופר ולא ברחוב, ולעתים נזכרתי בה.
הבנתי שכפועל יוצא מאותה פגישה הפכו החשדנות והחשש שמא "בודקים אותי" לחלק בלתי נפרד מחיי, מאופיי ומהתנהלותי.
אולי לחלק בלתי נפרד ממציאות חייה של כל "אשתו של".
